הטור של אמנון לוי על "שקר ברית המשרתים" עושה שירות חשוב לקוראיו - אבל על דרך השלילה. הוא חושף את הכשל המחשבתי של אלו המתנגדים לברית, ומבוסס על סדרת הנחות יסוד שגויות.
הטעות הראשונה של לוי נעוצה כבר בהגדרה: ברית המשרתים אינה מתבססת על שירות צבאי כקריטריון טכני יחיד, והיא בוודאי לא נועדה לחלק "כרטיסי כניסה" לאזרחות על בסיס התייצבות בבקו"ם. בפועל, היא מציעה מעבר מתפיסת אזרחות רזה שרואה את האזרח כצרכן, לתפיסת אזרחות עבה בה האזרח הוא בעל בית אקטיבי שלוקח אחריות על המדינה שלו. המעבר הזה מאפשר חלוקה מחדש של המפה הפוליטית בישראל על פי מפתח מהותי בהרבה: מיהו האזרח שרואה במדינה ובמנגנוניה קופה ציבורית בשיטת "אכול ככל יכולתך", ומיהו האזרח שרואה בה מולדת שיש לתרום לה, להקריב עבורה ולדאוג לביטחונה. זוהי ברית בין אלו שמבינים שהזכות לקבל מהמדינה נשענת על החובה לקיים אותה.
הלאה, לוי טוען שמדובר בשקר פוליטי מכיוון שללא הערבים אין ל"גוש השינוי" רוב. בטיעון זה הוא חושף את חוסר יכולתו לדמיין מציאות שונה מהחלוקה הגושית הקיימת. חלוקה חדשה למדי בעצמה. הוא מתייחס לגושים כאל גזירת גורל סטטית, ולכן ממהר לקבוע שמדובר בשקר לא ריאלי. אולם ברית המשרתים אינה מנסה "להסתדר" עם המפה הקיימת, אלא לשנות אותה מן היסוד. היא שואפת לייצר סדר יום שבו הציבור המשרת מגדיר מחדש את האינטרסים שלו ונאבק עבור האינטרס של המדינה, ובכך היא מאתגרת את המבנה הפוליטי הישן שלוי כל כך נאחז בו.
באשר ל"מיליטריזם" שממנו לוי נבהל, יש לומר ביושר: מדינה הניצבת בפני סכנה קיומית יומיומית לא יכולה להתייחס לשירות הצבאי כאל בונוס נחמד שרק חלק מהאזרחים בוחרים להעניק לה, ולהתייחס אל חשיבות השירות הצבאי כדבר פסול. הטענה שצריך "לקבל בהבנה" חוסר שירות בגלל מורכבות תרבותית היא פריבילגיה שפשוט אין לנו, והיא במידה רבה הביאה אותנו עד הלום. מדינת ישראל זקוקה לשירות של אזרחיה כדי להתקיים. זה נכון שעבור אוכלוסיות מסוימות ניתן למצוא פתרון בדמות שירות לאומי או אזרחי, אך עקרון החובה לשאת בנטל המדינה הוא תנאי הכרחי. לוי קובע בפסקנות מה יכול לקרות ומה לא , אך מה שבטוח לא יקרה הוא המשך קיומה של המדינה אם נגיע למצב שבו רוב אזרחיה פשוט לא משרתים אותה כלל. מההבנה החותכת הזו נשאר רק להסיק מסקנות פוליטיות.
בניגוד לטענת ההדרה, ברית המשרתים אינה עוסקת בפסילה של מגזרים, אלא בהצבת קווי יסוד ערכיים. "התבלין" המרכזי בקווי היסוד הללו הוא מחויבות עמוקה ובלתי מתפשרת למדינת ישראל ומוכנות לעבוד ולהקריב עבורה
בסופו של דבר, ובניגוד לטענת ההדרה, ברית המשרתים אינה עוסקת בפסילה של מגזרים, אלא בהצבת קווי יסוד ערכיים. "התבלין" המרכזי בקווי היסוד הללו הוא מחויבות עמוקה ובלתי מתפשרת למדינת ישראל ומוכנות לעבוד ולהקריב עבורה. כל מפלגה או קבוצה - ערבית, חרדית או חילונית - שתהיה מוכנה לחרוט על דגלה את טובת המדינה והשותפות בנטל, תהיה בעלת בית לגיטימית בתוך "ברית המשרתים". זו אינה ברית של דם, אלא ברית של אחריות אזרחית. אם על הדרישה לשותפות לאומית ואזרחית נוותר בשם הפוליטיקה הצרה, הסגידה לרב תרבותיות והקביעה כי כל שינוי תרבותי אינו מן האפשר - הרי שגזרנו את גורלה של המדינה שאנחנו כל כך אוהבים.
