הייתי החייל הראשון שדרך על אדמת אנטבה ב-4 ביולי 1976, מחר לפני 50 שנה. מפקד הכוח הראשון שזינק מתוך המטוס אל הלילה החשוך, במרחק 4,000 קילומטרים ממדינת ישראל, המשימה המיידית הייתה השתלטות על מגדל הפיקוח החדש וסימון מסלול לשלושת ההרקולסים שיבואו. לכולנו היה ברור שתכלית המבצע היא הצלת 105 חטופים. להחזיר אותם הביתה.
כ-20 דקות אחר-כך הם היו בדרך להרקולס 4. שלושה מביניהם נהרגו בחילופי האש. יוני נהרג בריצה לעבר הטרמינל. הרשקו סורין נפצע קשה בטרמינל החדש. 7 מחבלים וכ-30 חיילים אוגנדים נהרגו בשתי הדקות הראשונות.
מבצע אנטבה נחרט בדפי ההיסטוריה כסמל לגבורה צבאית ותעוזה טקטית, אך עבורי הוא תמיד היה משהו עמוק בהרבה. הוא היה ונשאר יישום מזוקק של ערך הערבות ההדדית. הוא ההוכחה שגורלו של יהודי אחד בקצה העולם נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, ושישראל תעשה הכל כדי להגן על בני עמה.
קבלת הפנים למשוחררי מבצע אנטבה
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון/אבי שמחוני, מיקי צרפתי)
היום, יובל שנים אחרי אותו לילה מטלטל, אני מביט במציאות סביבנו ומרגיש שאנחנו שוב באותה נקודה. אנחנו שוב נדרשים לאותם ערכים, לאותה ערבות הדדית ולאותה אהבה עמוקה לבני עמנו. מופת אנטבה אינו זיכרון עבר רחוק. הוא צו שעה מוסרי של העם היהודי בכל רגע נתון. מאז שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, העם היהודי התעורר למציאות חדשה ומטלטלת.
חזיתות הלחימה אינן מצטמצמות רק לגבולות המדינה, הן נמתחות על פני הגלובוס כולו. יהודים ברחבי העולם חווים גלי אנטישמיות שלא הכרנו כמותם עשרות שנים. סטודנטים חוששים לצעוד בקמפוסים, הורים מהססים אם לשלוח את ילדיהם לבתי הספר עם סממנים יהודיים וקהילות שלמות חשות לפתע זרות במקומות שבהם הרגישו בטוחות לחלוטין.
לצד האתגר הקשה הזה, חזינו גם בדבר מופלא. התגייסות חסרת תקדים של יהדות העולם. ראינו מנהיגים, תורמים, שליחים ומתנדבים שעומדים לצד מדינת ישראל ברגעיה המדממים והקשים ביותר. התמיכה הזו מזכירה לנו אמת פשוטה אחת: אנחנו עם אחד, בעל גורל אחד.
חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות איננו רק ציווי מוסרי, הוא אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. אין מדינת ישראל ללא יהדות התפוצות ואין יהדות התפוצות ללא מדינת ישראל
חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות איננו רק ציווי מוסרי, הוא אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. אין מדינת ישראל ללא יהדות התפוצות ואין יהדות התפוצות ללא מדינת ישראל. זוהי הערבות ההדדית העמוקה ביותר והיא המפתח הגדול ביותר לעתידנו. אנחנו בסוכנות היהודית פועלים יום יום להגשמתו.כל ניסיון להדיר, לצמצם או להרחיק מיליוני יהודים מהבית הלאומי שלהם פוגע בחוסן הלאומי שלנו. פתיחות והכלה אינן חולשה, הן ביטוי לביטחון בזהות שלנו והן הכוח היחיד שיבטיח את אחדותנו.
הנטל המוטל כיום על כתפיה של החברה הישראלית הוא בלתי רגיל. אנחנו נמצאים במלחמה ממושכת ושוחקת. בצפון ובדרום קהילות שלמות נאבקות לשקם את חייהן בין כאב ואובדן ליללות הסירנות. מאות אלפי חיילים ומילואימניקים נקראים שוב ושוב לדגל, נושאים על גבם את ביטחון המדינה, ורבים מהם חוזרים כשהם נושאים בנפשם פציעות שאיש אינו רואה. המציאות הזו איננה שגרה. היא שעת חירום לאומית.
כדי לשאת במשא הזה, כדי לרפא את הפצעים ולבנות את ישראל של הדור הבא, אנו זקוקים להתגייסות מלאה של אותה ערבות הדדית. התשובה ההיסטורית שלנו למלחמה ולכאב חייבת להיות גל עלייה גדול. העלייה היא המשימה הלאומית החשובה ביותר בעת הזאת. היא איננה רק יעד דמוגרפי, היא הכתף הנוספת שאנו זקוקים לה ברגעים אלו. העלייה היא דם חדש וזריקת מרץ למערכות הרפואה, המדע, החינוך והביטחון של המדינה. זה הזמן לעליית מיליון יהודים בשנים הקרובות. לא כתוכנית לעתיד הרחוק, אלא כצורך קיומי מידי. כפי שהעליות הגדולות בנו את המדינה בעבר, העלייה הבאה היא זו שתרפא ותבנה את מדינת ישראל החדשה.
כשאני נזכר בחשכה של אנטבה ובשמחה האדירה בקבלת הפנים לחטופים שחזרו הביתה, אני יודע שכאשר העם היהודי מאוחד, אין אתגר שלא נוכל לו
כשאני נזכר בחשכה של אנטבה ובשמחה האדירה בקבלת הפנים לחטופים שחזרו הביתה, אני יודע שכאשר העם היהודי מאוחד, אין אתגר שלא נוכל לו. הנופלים והלוחמים שמחרפים נפשם גם ברגעים אלו ממש אינם רק זיכרון של כאב, הם קריאה חיה עבורנו. לבנות כאן חברת מופת. חברה שחותרת למצוינות, מחבקת את כל זרמיה, ונמצאת שם עבור כולם. זו היא נקודת זמן מכרעת בהיסטוריה שלנו. התשובה שלנו לאיומים מבחוץ ומבפנים חייבת להיות ברורה ומהדהדת. יותר אחדות, יותר ערבות הדדית, יותר עלייה ויותר חיבור עוצמתי בין ישראל ליהדות העולם.
יחד, נהפוך את שעת החירום הזו לשעה של תקווה ובנייה מחודשת. בבניין ציון נאמין וננוחם.
אלוף במיל' דורון אלמוג הוא יו"ר הסוכנות היהודית
