"כל היום שלחתי לו הודעות קוליות בוואטסאפ. הוא ענה בשלוש בצהריים ובחמש התקשרתי והוא לא ענה, אבל הייתי רגועה. אמרתי - 'הוא יחזור אליי בערב', ועד עכשיו זה לא קרה". כך, בקול שבור, שחזרה הבוקר (שלישי) מרינה ציורין את נפילתו של בעלה, רס"ב (במיל') אלכסנדר גלובניוב ז"ל (47) שנהרג מפגיעת רחפן בדרום לבנון והובא אתמול למנוחות.
"עזבתי את נתניה בשבילו". מרינה בהלווייה
(צילום: טל שחר)
מאז קבלת הבשורה הקשה היא נמצאת בביתה בפתח תקווה, מוקפת בבני משפחה, חברים ומכרים שמגיעים בזה אחר זה לנחם. בפינת הסלון נמצאת גם לינוי, בתם המשותפת בת השמונה חודשים, שתיאלץ להכיר את אביה דרך תמונות, סרטונים וסיפורים. מי שעשוי לסייע לה בכך הוא שון, בנו הבכור של אלכסנדר בן ה-15, מנישואיו הראשונים למריה.
פחות מ-48 שעות חלפו מאז הרגע שבו חייה של מרינה השתנו באחת. לדבריה, באותן שעות היא כלל לא העלתה בדעתה שהשקט בבית יופר בצורה שתשנה את עולמה. "הצבא הגיע אליי. בהתחלה לא הבנתי מי בדלת, חשבתי שזו השכנה. כשפתחתי וראיתי את החיילים במדים עוד אמרתי להם שבעלי במילואים, הם אמרו שהם רוצים לדבר איתי בדיוק על זה".
ברגע אחד, היא סיפרה, כל מה שבנתה עם אלכסנדר התרסק. החלומות, התוכניות, השגרה המשפחתית שרק החלה להתייצב עם לידת בתם המשותפת - הכול נעצר. "לא חשבתי על זה בכלל כאופציה, הוא כל הזמן אמר שהמילואים זה כמו עבודה. ידעתי שהבסיס הוא מקום בטוח, אבל זה הגיע אליי".
השניים הכירו לפני ארבע שנים, דרך מעגל חברים משותף שבו הייתה גם מריה, בת זוגו לשעבר ואם בנו הבכור. הוא תושב פתח תקווה, היא מנתניה - ושניהם עולים ותיקים. הקשר ביניהם התהדק במהירות, ומרינה החליטה לעזוב את עיר מגוריה ולעבור לגור איתו. "עזבתי את נתניה בשבילו וקיבלתי פה עבודה בבילינסון", היא נזכרת. "אהבנו אחד את השנייה נורא. לפני שמונה חודשים ילדתי את לינוי, חשבנו על עתיד טוב ומשותף ביחד".
לדבריה, אלכסנדר היה אדם שזכה לאהבה והערכה מכל מי שהכיר אותו - "נהג משאית שכולם אהבו". מעבר לעבודתו, הוא אהב ספורט והקפיד להתאמן בקביעות, בעיקר באימוני קרוס פיט - אהבה שגם הצליח להעביר אליה. "הוא אהב להתאמן והביא אותי לספורט, ככה שהיינו מתאמנים יחד באותה קבוצה".
לצד האהבה לחיים, למשפחה ולעשייה, אלכסנדר המשיך גם בשירות המילואים - למרות גילו ולמרות המחיר המשפחתי. מרינה מודה שגם היום קשה לה להבין את ההחלטה להמשיך לגייס אותו. "כשהוא עלה עם משפחתו לפני שלושים שנה לארץ בגיל 17 הוא ישר נכנס לצבא. אני חושבת שהוא רצה להמשיך במילואים, אבל אני לא יודעת למה לקחו אותו. הוא לא בגיל ויש לו ילדה, זה מאוד קשה. אנשים אמרו לו שהוא לא חייב ואני לא הבנתי למה הוא הולך, למה לא שחררו אותו? והוא המשיך כי הם אמרו שהוא חייב".
כעת, כשהאבל עדיין טרי והמציאות החדשה נראית כמעט בלתי נתפסת, היא מנסה לחשוב קדימה - בעיקר על הילדים. יחד עם מריה, אם בנו הבכור, היא מנסה להבין כיצד אוספים את השברים ובונים מחדש עבור המשפחה שהותיר אחריו. "אני מניחה שייקח זמן עד שאדבר עם בתי עליו, אבל אני תמיד אגיד לה שאבא שלה היה גיבור ועשה עבודה טובה וחשובה, ושאנחנו חייבים להיות חזקים".
גם מריה, גרושתו ואם בנו של אלכסנדר, מתקשה לעכל את האובדן. בריאיון לגל"צ, היא סיפרה הבוקר על הרגעים האחרונים לפני נפילתו ועל תחושת ההחמצה שמלווה אותה מאז. "שלשום רציתי לסמס לו, לשלוח הודעה. ולא שלחתי. הצבא סיפר שבשעה 15:55, הרחפן התפוצץ. אני אוכלת את עצמי, אם הייתי שולחת - אולי זה לא היה קורה".
