בהישמע הצפירה בערב יום הזיכרון, כשמתחילה דקת הדומיה, מיד עולות לנגד עיני דמותם של אלכס, בני וארנון. שלושה לוחמים, שלושה צנחנים, שנפשי נקשרה בנפשם. ישראלים יפים, שהקריבו את חייהם הצעירים במערכה להבטחת קיומה של מדינת ישראל.
את בני הר זהב פגשתי לראשונה באוגוסט 1975, בשלב הגיבוש לחטיבת הצנחנים. למרות שמאות מטרים בלבד הפרידו בין הבתים שלנו בצפון תל אביב, לא ידענו זה על קיומו של זה. הוא למד בישיבה תיכונית, אני בתיכון עירוני חילוני. הוא היה חבר בתנועת בני עקיבא, אני בתנועת בית"ר. רק בזכות ההתנדבות לצנחנים התוודענו איש לרעהו, ומאז לא נפרדנו. לצערנו שובצנו לגדודים שונים אבל בכל יציאה לחופשה הקפדנו להיות יחד, כשבני מתאר באוזני תוכניות נועזות, על גבי מפה טופוגרפית, למסע אסור וקסום אל הסלע האדום בפטרה שבירדן, אז עדיין מדינת אויב.
בני
בני היה מנהיג. אהוב על חבריו למחלקה, מוערך על ידי מפקדיו, חדור תחושת שליחות לחתום קבע ולפקד על משימות קרביות מאתגרות. באחת היציאות שבהן נפגשנו הוא הגיע עם יד מגובסת. שאלתי אותו מה יעשה כעת, כשעליו לפרוש בלית ברירה ממסלול ההכשרה המאתגר. בני לא הבין את השאלה. מה זה לפרוש?
הוא מתכוון לבצע בדיוק את כל מה שעושים חבריו, בלי הנחות. ירוץ, יזחל, יטפס, יירה, יסחב משקלים, ינווט בלילות. יד שבורה? כאבים? קטן עליו…
חשבתי שהוא הוזה, אבל בני אכן התגבר על כל המכשולים, סיים בהצלחה את 14 חודשי המסלול ושובץ כמפקד בפלוגת טירונים. ב-10 במאי 1977 ראיתיו לאחרונה. נפגשנו במקרה בבקעת הירדן, בהתארגנות שלפני פתיחת תרגיל עוצבתי משולב של חטיבת הצנחנים. בני, חייכן ואופטימי כתמיד, סיפר לי בהתלהבות על נחישותו לסיים קורס קצינים ולשוב לגדוד כמפקד מחלקה. אני סיפרתי לו על מועד השחרור המתקרב שלי ועל הלימודים שבאופק. התחבקנו ונפרדנו. ירד חושך. הפלוגות שלנו עלו למסוקים שונים. 15 מסוקי יסעור המריאו בזה אחר זה לשמי הבקעה, מדמים הובלה מוטסת של החטיבה לביצוע מתאר מלחמתי בן 3 ימים. אבל המסוק של בני לא נחת בשלום. שורת כשלים ותקלות גרמה להתרסקותו על מדרון גבעה בסמוך ליישוב ייטב. עם ישראל איבד 54 לוחמים אמיצים, מרביתם מפקדים וחיילים בפלוגת אוגוסט 76׳ של גדוד 890, וכן 10 לוחמי צוות אוויר. אסון הנ"ד נחרט לעד בזיכרון הלאומי. בזיכרון הפרטי שלי נחקק מראה עיניו הטובות, הכחולות, של בני, מביטות בי כשהוא מנופף לשלום מן הקומנדקר הצבאי שהוביל אותו ואת חבריו למנחת המסוקים הקרוב.
אלכס
את אלכס לזר הכרתי בבסיס הצנחנים סנור בשומרון שבו הוכשרנו, טירוני פלוגת אוגוסט. הפכנו לחברי נפש בתוך ימים מעטים. יחד עם דני, חבר נוסף, נוצרה שלישיה בלתי ניתנת להפרדה שרק בזכותה הצלחתי להתגבר על קשיי המסלול. אלכס, יליד חיפה, הגיע אל הצבא מבית הספר החקלאי עין כרם בירושלים. הרקע של החיבור לאדמה, לטבע ולעבודת הכפיים היומיומית הפכו אותו ללוחם מצטיין מיומה הראשון של הטירונות. בזכות חוסנו הפיזי והמנטלי הפך אלכס למאגיסט המיתולוגי של הפלוגה, ראשון לכל משימה תובענית. תכונת מנהיגות זו חרצה את גורלו של אלכס בחודש מרץ 1978, במבצע ליטני, כאשר הוביל את כוח החוד במהלך סריקה לאיתור מחבלים בדרום לבנון. בהיתקלות עם המחבלים נהרגו מספר לוחמים ואלכס בתוכם. הלב נשבר. אהבתי את אלכס, את מסירותו האינסופית לחבריו, את ערכי האמת והצניעות שבהם דבק.
ארנון
באותו קרב ארור נפל גם סגן ארנון שוורצמן מקיבוץ כפר הנשיא. ארנון לא היה חבר שלי. הוא היה מפקד המחלקה שלי. מפקד ייחודי, אהוב ומאד מוערך. תמיד נהג עם חייליו במאור פנים וברוך דיבור, ובאותה נשימה תבע מאיתנו מחויבות נטולת פשרות. "דיסטנס" מלאכותי לא עניין אותו, אבל לא הסכים לוותר לאף חייל כהוא זה בענייני מקצועיות והשקעה טוטלית. שאבנו ממנו השראה, כי ידענו שהדרך שלו לפיקוד קרבי לא היתה פשוטה. כדי להגיע אליה נאבק ארנון להעלות את הפרופיל הרפואי שלו מול רשויות צבאיות מקובעות ואטומות. כשהצליח לשכנע את צה"ל לאפשר לו להתנדב לצנחנים, יתר המכשולים כבר היו פעוטי ערך. ארנון סיים כחניך מצטיין מחלקתי את קורס קציני החי"ר והגשים את משאלתו לשוב כמפקד לגדוד 202 בו צמח. כמו בני ואלכס, כך גם נפילתו של ארנון היתה בשורה בלתי נתפסת, מכה קשה מנשוא להורים, לאחיות ולאחים, למשפחותיהם ולחבריהם. גם כיום, בחלוף כמעט חמישה עשורים, סיפורם של ארנון ובני ואלכס הוא סיפורה של החברה הישראלית: סיפור של הצטיינות ושל נתינה ושל הגשמה, וגם של כאב שאין לו נחמה.
יהי זכרם ברוך.
