כשהנשיא אהרן ברק יצר את "הכל שפיט", הוא בנה כלי נשק משפטי בעל עוצמה אדירה. ברק, שהרכיב את הכלי על יסודות פילוסופיה משפטית מורכבת, האמין שבית המשפט חייב להחזיק במחסניו נשק זה כדי להגן על ערכי היסוד של הדמוקרטיה. את החוששים שנשק זה מקנה לשופטים כוח רב מדי ומסוכן דמוקרטית הוא הרגיע באומרו שזה שלמשפט יש כלים להתייחס לכל דבר, לא אומר שהוא צריך לדון בכל דבר, והרי השופטים מטבעם מרוסנים וזהירים.
השבוע, בפסק הדין על מינוי נציב שירות המדינה, התממש הסיכון שממנו הזהירו רבים וחשש ברק. נשק יום הדין הזה הגיע לידיים של נשיא העליון הנוכחי, שהוא משפטן פרטי מעולה אך פחות מצוי בתורות משפט וממשל. בידיו "הכל שפיט" הפך פשוט ל"הכל מותר", במיוחד בעידן בו "הכל ביבי". זו כבר לא פוליטיזציה של המשפט, כמו שהתריעו רבים וטובים בשעתם, אלא ממש מחיקת המשפט לטובת הפוליטיקה. אם פעם נאמר ש"החוק הוא הגיון" ואח"כ נקבע ש"החוק הוא ניסיון" בא הנשיא ומלמדנו ש"החוק הוא רק דימיון". ניתן להתנער ממנו כל אימת שהמציאות כפי שאנו קולטים אותה מחייבת אותנו לעשות כן.
במילים שאף שופט מעולם לא העז לכתוב, הוא קובע ש"בית המשפט מוסמך ואף נדרש להישיר מבטו אל עבר המציאות ולהתאים את פרשנות הדין לשינויי הנסיבות... המציאות עצמה אינה שיקול 'לבר-משפטי'. היא חלק בלתי נפרד מעולם המשפט". למתקשים להבין הוא מבהיר ש"בית המשפט אינו אנטומולוג אשר בוחן מבעד המיקרוסקופ את כנף השפירית, שעה שסביב יהום הסער המתדפק על הדלתות". עליו להעריך את "המשמעות המעשית של החלטתו" כשהוא מתבונן "בתמונה הכללית". קוראי דבריו מבינים מעצמם, ללא צורך ברמז נוסף, מהו הסער ההומה שבשלו נדרש האנטומולוג להשליך מידיו את המיקרוסקופ ולצעוק "לפקודה תמיד אנחנו", ומיהם האנשים מזרי-האימה המתדפקים על הדלתות. הנשיא מפנה אותם למידע הזה, שמן הסתם לא נרכש על ידו בדרכים המשפטיות המקובלות - הוכחה בראיות קבילות או על סמך "הידיעה השיפוטית" - שכן הללו הפכו למותרות שניתן לוותר עליהן בשעת הדחק.
הרדיקליות של הטקסט הזה מתבלטת על רקע הניגוד הבוטה בינו ובין האתוס השיפוטי עתיק היומין, שעל השופט אסור להיות מושפע מהלכי הרוח שבעם
הרדיקליות של הטקסט הזה מתבלטת על רקע הניגוד הבוטה בינו ובין האתוס השיפוטי עתיק היומין, שעל השופט אסור להיות מושפע מהלכי הרוח שבעם, וכפי שניסח זאת הנשיא ברק: "אנחנו בית משפט, לא בית משפט של דעת הקהל... לא נשפוט לפי ההיסטריה והגלים החולפים של השעה, אלא לפי ההיסטוריה". כך גם, ואולי בעיקר, כשהקריאות ההיסטריות באות מחוג חברינו הקרובים.
לא בכדי השופט דוד מינץ, כותב דעת הרוב, יוצא במילים חריפות נגד גישה זו ש"אינה יכולה להצדיק שימוש בהנמקות לבר משפטיות השייכות למחוזות השכנים למשכננו". הנמקות שלשיטתו מביאות לכך ש"במחי יד יירמסו עקרונות יסוד עליהם עמד בית משפט זה פעם אחר פעם". גם זה תקדימי. לא זכור ששופט העז לכתוב כלפי עמיתו שהנמקותיו הן פוליטיות כשל חברי הכנסת והממשלה. הוא גם מבהיר שכוונתו לממשלת נתניהו "יהא הרכבה אשר יהא ותהיינה דעותיה אשר תהיינה.". בכך מבקש להזכיר מינץ שגם בעידן "הכל ביבי" לא הכל מותר לשופט, גם אם לכאורה "הכל שפיט".
