לאורך שנות קיומה, ניהלו ראשי ממשלות ישראל מערכות יחסים שונות עם ציבור בוחריהם. היו כאלה שאיחדו והיו שפילגו. כאלה שהתעלמו מרחשי לב הציבור וכאלה שנסחפו אחריו. ישנן דרכים רבות להנהיג, כמו גם להיות מונהג, וכל שילוב יוצר דינמיקה שונה. נדמה, עם זאת, שמערכת היחסים בין הציבור הישראלי לבין בנימין נתניהו היא מערכת יחסים מסוג חדש.
איני נמנה עם מחנה נתניהו, ועדיין, כל מי ששמע אותו ייאלץ להודות שיש ברטוריקה שלו משהו שובה לב. אפשר לשנוא אותו ואפשר להעריץ, אבל את יכולתו של נתניהו לחדור מתחת לעור קשה להכחיש. אנחנו חשים כלפי נתניהו רגשות עזים, מייחסים לו את הצלחותינו וכשלונותינו, מקווים שימשיך לעד או מתפללים שילך כבר. נדמה לנו שגורלנו תלוי במוצא פיו, אך פעמים רבות אנחנו לא שמים לב שדבריו, ולעתים גם מעשיו, הם תוצאה של האופן בו הוא משמר את כוחו, שהוא גם תחום התמחותו העיקרי זה שנים: ההדהוד.
מיהם הישראלים שנתניהו מכוון אליהם את דבריו? יהודים, מן הסתם. אנשי משפחה, מכל שכבות החברה. פטריוטים, אבל אולי גם אנשים שטעמו מעט שפע מערבי. אנשים שהשגרה חשובה להם לא פחות מהחוסן הלאומי. הישראלים שנתניהו ייצג לאורך השנים , לפחות עד 7 באוקטובר, אולי לא היו שוחרי שלום, אבל גם לא ששו אלי קרב. את הלך הרוח הזה, שאינו כתוב במצעה של אף מפלגה, נתניהו קלט - והדהד. בחושיו המחודדים הבין שישראלים, גם ימנים בהשקפתם, אוהבים הצהרות כוחניות, אך לא בהכרח את מימושן. במיוחד לא אם הדבר עתיד לסכן את החופשה הקרובה ברומא, או ניו-יורק. כך נהג בסוגיות רבות, החל מהאיום האיראני וכלה בקורונה - זיהוי הסנטימנט הקונצנזואלי העמוק, הלא מנוסח, ופעולה לפיו. כך במהות וכך גם בסגנון. רבים מאשימים את נתניהו בכך שהוא אינו פועל לפי תכנית, מושך זמן, מורח, דוחה החלטות לרגע האחרון. בואו ונהיה כנים: היש ישראלי מזה?
נתניהו אינו הפופוליסט הראשון שמזהה זרמים תת-קרקעיים, אבל בשנים האחרונות, בעקבות סדרת משברים ובמיוחד בעקבות האיום על חירותו, הוא נאלץ לשנות טקטיקה, בשיטה שנוסתה כבר בהצלחה על ידי אחד, דונלד טראמפ. טראמפ, מהדהד מקצועי בעצמו, הבין בחושי איש המכירות שלו שכדי לבנות מותג פוליטי מנצח אין צורך להציג מסר חיובי אחיד. בעולמנו רווי הדופמין, שבו רבים כל כך סגורים בתוך בועה וירטואלית-הומוגנית, קשה לאחד, אבל לפלג אפשר ועוד איך. בבליל האסוציאטיבי הנפלט מפיו, טראמפ מהדהד את משאלותיהם של רבים - אך גם את חרדותיהם של אחרים. עבור אחדים הוא שליח אלוהים, ולאחרים מלאך חבלה. לאחדים, מציל האומה, ולאחרים פאשיסט. הוא מקטב וכך שולט, שכן הוא זה שעומד במרכז המערכת ומארגן אותה סביבו. כך עושה גם נתניהו. עוד מימי "השמאל שכח מה זה להיות יהודי". כאשר הוא נאבק בבית המשפט, נותן לבן גביר שליטה במשטרה ולסמוטריץ' בהתיישבות, מכפיש, דרך שלוחיו, את המטכ"ל והשב"כ, שולח את לוין לסגור את היועמ"שית מחוץ ללשכתה ואת גוטליב לטפח קונספירציות, הוא לא פועל רק בשם סנטימנט אנטי ממסדי - אלא גם בסתירה לסנטימנט ההפוך. הוא מעורר גאווה וחרדה, זעם והערצה, פחד ותקווה. סוף הדמוקרטיה ואתחלתא ד'גאולה.
מיהו נתניהו האמיתי? למעשה, אין טעם לענות. השאלה האם אתה בעד נתניהו או נגדו היא שאלה שנועדה להיוותר ללא תשובה, מנוע שמטרטר ומטרטר
אז מיהו נתניהו האמיתי? למעשה, אין טעם לענות. השאלה האם אתה בעד נתניהו או נגדו היא שאלה שנועדה להיוותר ללא תשובה, מנוע שמטרטר ומטרטר. כמובן, מניעיו אינם טהורים. כפי שצוין רבות, גם אם אינו מחרב ישראל, ברור שטובת המדינה, לפחות במובן הממלכתי, אינה תמיד בראש מעייניו. נתניהו צריך, גם בגלל צרותיו המשפטיות וגם בגלל אירועי השנים האחרונות, לשמר את כוחו. כדי לעשות זאת עליו להישאר בשלטון, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת, כך למד, היא להדהד. אמנם הוא מזוהה עם מחנה אחד, אבל כל עוד המחנה השני מגדיר עצמו ביחס אליו, כל עוד הוא רל"ב, כוחו התודעתי נשמר. כפי שגיבור העל והנמסיס הם שני צדדים של אותו מטבע, כך גם נתניהו הוא דבר והיפוכו, גיבור ונבל, מחרב ובונה בעת ובעונה אחת. כל אחד יכול להסתכל בנתניהו ולראות בו את עצמו - אם דרך הבבואה, או דרך היפוכה. וכמו נתניהו, כך גם המאבקים שהוא נמצא במרכזם - המהפכה המשפטית, השוויון בנטל, האפליה העדתית ועוד - הם הדים של מלחמה הניטשת בין חלקים בעם: ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים. המלחמה אמנם מחלישה את המדינה כקולקטיב, אבל מחזקת את הזהות הקבוצתית, והאישית. אמנם אין פתרון, אומר לעצמו האדם הממוצע, אבל לפחות אני יודע מי הם חבריי, ומי אני. כשאני צועק במערה, הקול חוזר אלי. הוא שונה עכשיו, אבל זה עדיין קולי שלי. כשאנחנו זועמים על נתניהו - או מריעים לו - עלינו לזכור שלא אליו אנחנו מגיבים. זהו רק קולנו, החוזר אלינו מקירות המערה.
מעיין בלוםצילום: שמחה ברבירודיבור אל עצמך הוא דבר נחמד. יש בו משהו מתקף, אך לא מפרה. כדי לצאת מהתקיעות הרעיונית, הטראומתית, של השנים האחרונות, ישראלים יצטרכו למצוא מנהיג שישמע אותם באמת ויחזיר להם תשובה בקולו. כל עוד לא נמצא בנפשנו רצון אמיתי ליישב את המחלוקות ונסרב לקיים דיאלוג בונה בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין מנהיגינו, כל עוד נתכנס בדלת אמותינו, נתניהו ימשיך להדהד.
