מדוע מפלגות המרכז הישראליות מציגות רפיון ידיים ומרימות קול ענות חלושה למול המתרחש בשטחים הכבושים? מדוע הליברליזם הישראלי אינו נוקט עמדה ברורה ביחס לכיבוש, לשאלת יחסי דת־מדינה, למעמדם של ערבים אזרחי ישראל, ועוד בשורה ארוכה של שאלות ובעיות המעסיקות את החברה הישראלית מזה שנים רבות, אולי מאז קום המדינה?
התשובה המיידית והברורה, שהתגלתה כבר בשנות החמישים, היא כי הליברליזם הישראלי חלש, וכי כוחו מצוי בעיקר בנושאים הקשורים למשפט, לתרבות ולכלכלה. לעומת זאת, בנושאים חברתיים וביטחוניים אין הבדל רב בינו לבין הימין הישראלי. רובם הגדול של הליברלים הישראלים תומכים, בין אם בגלוי ובין אם בלשון רפה, בכיבוש; הם מצדיקים את המדיניות הצבאית והביטחונית של ישראל, כולל מדיניות ייצוא נשק למשטרים בעייתיים. רבים מהם, אם כי לא כולם, מעוניינים לשמר את ההגמוניה המערבית־אשכנזית בתרבות ובחברה הישראלית.
כדי להבין דפוסי התנהגות תמוהים אלה מצד מפלגות וציבורים התופסים עצמם כליברלים, יש להבהיר תחילה כי המונח "ליברליזם" הוא מושג מורכב ובעייתי. במובנו הפשוט והבסיסי, ליברליזם פירושו בראש ובראשונה חופש הפרט, הפרדת רשויות ועליונות החוק על השדה הפוליטי (כמובן שקיימות תפיסות והגדרות רבות נוספות החוסות תחת מושג זה). שנית, יש להבחין בין "ליברליזם בישראל" לבין "ליברליזם ישראלי", ואין מדובר בדבר אחד.
הראשון פירושו ייבוא של תורות ליברליות מן המערב ויישומן במציאות הישראלית המורכבת, בעיקר בשדות המשפט, התרבות והכלכלה. "המהפכה החוקתית" בישראל, הדוגלת בפרשנות תכליתית, באקטיביזם שיפוטי ובערכי יסוד דמוקרטיים כפי שפירש ויישם אהרן ברק, היא דוגמה לליברליזם משפטי בישראל. אימוץ תורות ניאו־ליברליות בכלכלה מאז אמצע שנות השמונים הוא דוגמה לליברליזם כלכלי בישראל. אימוץ ערכים ליברליים־מערביים בתחום התיאטרון, הספרות והמוזיקה, בדמות מתן קול והענקת קדימות בתרבות לנשים, ללהט״ב, ללאומים ולמיעוטים שונים, הוא דוגמה לליברליזם תרבותי בישראל.
כמובן, דוגמאות ספורות אלה מורכבות וסבוכות יותר מכפי שהן מוצגות כאן, אולם הן מובאות כדי להנגידן למושג "ליברליזם ישראלי", העומד במרכז מאמר זה. הכוונה היא לזן מיוחד של חשיבה ופרקטיקה ליברליות, שהתפתח עוד קודם להקמת המדינה והמשיך לצמוח לאחריה, ואשר ניתן לכנותו ליברליזם לאומי, ואף לאומני. שילובים אלה, הנתפסים אולי במבט ראשון כסותרים או בעייתיים, אינם המצאה ישראלית. באנגליה, מולדת הליברליזם, ובוודאי גם בצרפת ובגרמניה, התפתחו זנים מקומיים של ליברליזם, שנתמכו על ידי הבורגנות והמעמד הבינוני, ודגלו באימפריאליזם, בניצול ובהשמדה של אוכלוסיות במושבות, בתמיכה במלחמות לשם השגת שטחים ובדיכוי "אויבים" פנימיים, כגון מעמד הפועלים או הכנסייה הקתולית. אין זה המקום לניתוח היסטורי מפורט של אישים ותנועות ליברליות ובורגניות, אשר הקפידו תיאורטית על חופש הפרט, נלחמו למען עקרון הפרדת הרשויות ושלטון החוק, ובו בזמן התעמרו, ניצלו והפעילו אלימות כלפי קבוצות ויחידים,בין אם בשל גזעם, מעמדם, מינם או השתייכותם הדתית. מלחמות התרבות נגד האירים והקתוליות האולטרה־מונטנית בגרמניה ובבריטניה במאה ה-19 הן דוגמה לכך.
גוונים מקומיים ייחודיים
מן הבחינה הזו, הליברליזם הישראלי דומה לזה המערבי, אך יש בו גם גוונים מקומיים ייחודיים. הוא היה בשר מבשרה של התנועה הציונית. הציונות הייתה, במהותה, העתק של תנועות לאומיות ולאומניות ממרכז וממזרח אירופה. לבם של רבים מחבריה היה גס לזכויות הערבים המקומיים. אף אם לא הייתה העתק מדויק של קולוניאליזם התיישבותי, כפי שסוציולוגים ישראלים נוהגים לכנותה כיום, הרי שהציונות, ובכלל זה האגפים הליברליים שבתוכה, דגלה בהשגת קרקעות ובהקמת יישובים גם באמצעים אלימים. למרות ההבדלים ביניהם, הליברלים והתנועות הליברליות בשנות המדינה הראשונות תמכו בממשל צבאי; ואף אם התנגדו לאידאולוגיית "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן", הם היו ליברלים לאומיים בכל הנוגע למדיניות הביטחונית של ישראל הצעירה. לאחר מלחמת ששת הימים, הם תמכו בהחזקת הגדה המערבית וביישובה על ידי יהודים לצרכים ביטחוניים. הליברליזם הישראלי נשא אופי פולקיסטי בתרבותו, קרי, אמונה בעליונות יהודית בשטחי ישראל, בתוך ולעיתים אף מעבר לקו הירוק, וכן זיקה עמוקה, עד כדי הערצה מיסטית, לאדמה ולנוף המקומיים. ליברליזם פולקיסטי זה כלל גם קבלה עקרונית של עליונות חוקי הדת על המדינה, וחשדנות, לעיתים עד כדי דחייה, כלפי המיעוט הערבי במדינת ישראל. הליברליזם הלאומי, ויש שיאמרו אף הגזעני, בא לידי ביטוי מזוקק בתמיכת חלקים ממנו בחוק הלאום בשנת 2018.
למרות ההבדלים ביניהם, הליברלים והתנועות הליברליות בשנות המדינה הראשונות תמכו בממשל צבאי; ואף אם התנגדו לאידאולוגיית "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן", הם היו ליברלים לאומיים בכל הנוגע למדיניות הביטחונית של ישראל הצעירה
הולדת הטרגדיה הליברלית הישראלית מתוך הציונות, כפי שתואר כאן, מסבירה רבות את חולשותיה הראשוניות, שמהן לא נרפאה לחלוטין עד היום. עם זאת, אין זו הסיבה היחידה לחולשתו של הליברליזם הישראלי. יש לזכור כי הוא צמח והתפתח בתנאים המקשים על התפתחות טבעית ואורגנית של תורות ליברליות. הליברליזם האירופי נוצר וגדל, אמנם תוך הפרעות, תבוסות ומאבקים , מאז עידן הנאורות במאה ה-18, עד שהבשיל בסוף המאה ה-19 והפך לכוח הגמוני במרבית ארצות אירופה. לעומתו, הליברליזם הישראלי נבנה והתפתח בתנאים בעייתיים, ולעיתים אף בלתי אפשריים ליישום אידאולוגיה ליברלית. יש לזכור את מצב המלחמה המתמיד שבו התקיימה ומתקיימת ישראל; את העשורים הראשונים, שבהם ניסתה, ובקשיים רבים לעבור ממשק חקלאי למשק תעשייתי, תוך התמודדות עם שאלות חברתיות כגון היחס למהגרים ממדינות אסיה ואפריקה והגבלת כוחו של מעמד פועלים מיליטנטי. גם היעדר חוקה הקשה על התבססות הליברליזם המקומי.
עודד היילברונראם כן, מנקודת מבט פוליטית-חברתית, קשיי הליברליזם הישראלי , מעבר להיותו חלק מתנועה לאומית בעייתית מבחינת ערכי הליברליזם הקלאסי, הם גם תוצר של מבנה חברתי-פוליטי שנוצר בעקבות הקמה מאוחרת של מדינת הלאום הישראלית. זאת, בדיוק כאשר מספר בעיות קרדינליות דרשו טיפול מיידי והופיעו בו-זמנית על סדר היום: שאלת החוקה, השלכותיו החברתיות של התיעוש המואץ, מצב ביטחוני־קיומי, וטיפול בקבוצות מהגרים גדולות בעלות מנטליות זרה לעקרונות ליברליים. הצורך להתמודד עם כלל הבעיות הללו בעת ובעונה אחת הוביל למתחים חריפים ולחוסר יציבות — תופעות שמהן סובל הליברליזם הישראלי עד היום.
הכותב הוא היסטוריון וחוקר תרבות, פרופסור ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה במכללת שנקר, ומלמד גם באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטה העברית
