"זו לא הייתה זוגיות, זו הייתה מערכת שיש בה תלות", מספרת נטע ברזילי על מערכת היחסים שניהלה עם בן זוגה לשעבר לאחר שחזר מהמלחמה כשהוא מתמודד עם פוסט-טראומה. בשיחה עם גל גנות, כתבת ynet לענייני צבא וביטחון, במסגרת ועידת "מדינה בפוסט טראומה" של ynet ו"ידיעות אחרונות" בשיתוף ההסתדרות, סיפרה גם על תחושת השליחות שליוותה אותה: "לנסות להציל אותו הפך לפרויקט חיי. זה לא היה פרויקט קל, זה גם לא פרויקט שהצליח, אבל אני שמחה שאני יכולה לקחת את מה שהרגשתי ולשים את זה בחוץ".
נטע ברזילי בריאיון בוועידת מדינה בפוסט טראומה
ברזילי, שחשפה לאחרונה את סיפור הזוגיות שלה עם בן זוגה לשעבר שהתמודד עם פוסט-טראומה בעקבות המלחמה, סיפרה גם כיצד החוויה עיצבה את "סרנדה" - אלבום חדש ואישי שבו היא מעבדת את התקופה שעברה עליה מאז 7 באוקטובר. "גיא יצא ללבנון אחרי שהיינו חצי שנה ביחד, חצי שנה מדהימה. הרגשתי שמצאתי את בעלי", היא מספרת. "לפני כן הוא היה אנליסט פיננסי, וכשהוא חזר הוא פתאום דיבר איתי על זה שהוא מרגיש שבעבודה לא מבינים אותו ושתוקפים אותו. אלו דברים שהיו נראים לי מאוד מאוד רגילים, אבל אז הוא התחיל לקום ולהתעורר בלילות, בשלוש, כל לילה, ובאמת שקע לתוך מרה מאוד שחורה. ואז התחלנו להבין שמשהו לא בסדר".
"גם האשמתי את עצמי ולקחתי על עצמי המון, ואני חושבת שזו נקודה חשובה שקורית בהמון בתים. את משליכה את זה על הזוגיות ואומרת: 'אוקיי, הוא הרגע עבר אליי הביתה, אז אולי משהו לא בסדר לו פה בבית, ואולי אני לא בסדר, ואולי הוא לא נמשך אליי'. יש המון דברים שאת לוקחת על עצמך. וגם בן אדם שחווה פוסט-טראומה לא באמת רוצה, ולא באמת מסוגל להבין, שהוא נפצע בכזאת חומרה, אז הוא גם משליך את זה על הסביבה שלו. הכול הופך להיות חלק מזה, ואת חיה את זה כל הזמן. זה אף פעם לא נרגע או נעלם כל עוד לא באמת עובדים על זה ביומיום. אני חושבת שאני וגיא הגענו לפרידה כשאני מאוד רציתי לעזור.
"לקחתי על עצמי את תפקיד המצילה", היא ממשיכה, "זה אומר ביטול עצמי כמעט מוחלט, זה אומר לשים הכול בצד ולנסות להוציא אותו מהמים. זה דבר שהוא בעצמו טראומה שמצטברת כל יום".
איך זה משפיע על הניסיון ליצור זוגיות או לקדם זוגיות?
"אחד מהמאפיינים ומהתסמינים של פוסט טראומה זה חוסר מסוגלות להגיד מילים טובות. אז את מתמודדת עם העובדה שאת נמצאת בזוגיות, שאמורה לתמוך בך גם, אבל היא לא. זאת לא זוגיות, זו מערכת שיש בה תלות, שזה דבר מאוד מאוד לא בריא.
"האדם שיש לו פוסט טראומה ונמצא בזוגיות כזאת בעצם סובל פעמיים. הוא סובל פעם אחת בגלל הפציעה שלו ופעם נוספת בגלל שהוא פוגע באנשים סביבו. והוא בעצם לא מסוגל להתמודד עם זה. משפחות הן חלק מאוד גדול בתהליך השיקום אבל אני בשלב מסוים התביישתי להגיד להורים שלי".
מתי את מעיזה להגיד שגם אם זה לא אצלך - זה גם שלך?
"את יודעת שאת באה לאימא שלך ואומרת לה: 'אימא, אני לא יודעת מה קורה בבית. הוא לא מתייחס אליי, הוא לא ככה, הוא לא זה'. אז אמא שלך רק רוצה להוציא אותך מהסיטואציה הזאת. אבל כמות הנשים שכתבו לי אחרי הכתבה שבה אני וגיא בחרנו להיחשף, וסיפרו שאימא שלהן התקשרה אליהן בפעם הראשונה אחרי שהבינה מה עובר עליהן, הייתה בלתי נתפסת. אני חושבת שיש כאן מיסקונספציה. אם הדבר הזה לא מתווך נכון, הוא עלול להיתפס כאלימות במשפחה, כשהמציאות הרבה יותר מורכבת וקשה מזה. אי אפשר להסתכל על הדברים רק בשחור ולבן.
"אני רואה סביבי, גם בעולם המוזיקה וגם בעולם התרבות, אנשים שרוצים להמשיך הלאה ולחזור לחיים. אבל כשעשיתי את האלבום, לקחתי אחריות - גם יצירתית וגם אישית - והכרתי בכך שגם אני נפגעתי. אמרתי לעצמי שאנחנו לא באמת יכולים להמשיך כרגיל; אנחנו צריכים לעצור, להסתכל על זה, להבין איך מתמודדים עם זה ואיך מחלימים. חייבים להסתכל על זה, כי המספרים בלתי נתפסים. יש לנו אחריות גדולה כלפי הסביבה שלנו, וגם כלפי עצמנו, ללמוד איך להתמודד עם הדבר הזה יחד".
ברזילי סיפרה גם על האלבום החדש, שיושק באמפי שוני בחודש הבא, ושמתוכו השיר "אוקסיטוצין" הפך ללהיט מצליח. "אם אני מרגישה משהו מסוים ונכנסת לאולפן, הדבר הזה יֵצא. התפקיד של היצירה הוא קודם כול רפואי עבורי, וכתוצאה מכך גם עבור אנשים אחרים. כי אני לא מיוחדת - זה בדיוק העניין. אמנים הם המראה של הזמן שלהם. הרגשתי שאני עושה אלבום שמתאר ממש שלבים של אבל.
"אחת החברות של גיא אמרה לי פעם: 'אבל עברת פרידה, ברור שאת מרגישה ככה'. ואני צרחתי עליה: 'איך את מסוגלת להגיד שזאת פרידה? זו לא פרידה רגילה'. זה נלקח לי. ובדיוק כמו ש-7 באוקטובר לקח כל כך הרבה מאיתנו, גם המלחמה הזאת ממשיכה לקחת מאיתנו כל הזמן. לכן הרגשתי שיש לי אחריות גדולה שמה שיוצא באולפן חייב לצאת החוצה. אני מרגישה שזה בכלל לא קשור אליי".
גיא בעצם ראה רק את התוצר המוגמר, נכון?
"יש כמה סיבות לזה. במהלך הזוגיות עמדתי בפני הרבה ביקורת מצד גיא, גם על התהליך היצירתי שלי. בגלל הרגישות המאוד גבוהה שלו, ובגלל חוסר הסבלנות לחוסר שלמות - משהו שמאפיין הרבה פעמים את מי שחוזרים מפוסט-טראומה - רציתי להראות לו את האלבום רק כשהוא שלם. הסיבה השנייה היא שהרגשתי שאני מספרת את החוויה שלי, ושלחוויה שלי יש מקום. זה היה חשוב, כי אני נעלמתי בתוך הזוגיות. הפסקתי לעבוד, הפסקתי ליצור, הפסקתי לדבר עם המשפחה שלי, הפסיקו להיות חברים בבית - וכל הדבר הזה קרה גם לי. לכן החלטתי שרק כשאסיים ליצור, אראה לו את האלבום.
"כמו קסם, הוא כתב לי בדיוק כשסיימתי. השמעתי לו אותו, והוא הרגיש מאוד נראה. עבור אדם עם פציעה שקופה, להרגיש שרואים אותך זו הכרה. אנחנו מדברים הרבה על הכרה ממשרד הביטחון, אבל יש גם הכרה מהאנשים סביבך - שמבינים מה המשמעות של לחיות עם הפציעה הזאת. להבין שלעמוד בתור בקופת חולים יכול להרגיש כמו גזר דין מוות, או שערימת טפסים יכולה להפוך למשהו בלתי נסבל. אלה טריגרים שנראים לרובנו פשוטים, אבל הם לא.
"הבנתי את זה דרך גיא. פעם נפלתי מקורקינט והשתטחתי על הכביש. התקשרתי אליו ואמרתי: 'נפלתי מהקורקינט'. באופן אינסטינקטיבי את מצפה שמישהו יגיע. אבל הוא שאל אם אני בסדר, וכשאמרתי שכן, הוא ענה: 'אז תחזרי הביתה ונתראה שם'. אחר כך הוא הסביר לי: 'אני יודע מהו מצב חירום אמיתי. אם את בסדר, הכול טוב'. לעומת זאת, כשנשברת כוס בבית, עבורו זה יכול להרגיש כמו מצב חירום. כאילו העולם נשבר. משהו במנגנון של תפיסת המציאות משתנה.
"ואז את לא מבינה למה האדם שמולך לא רואה אותך, למה הוא לא דואג לך כמו שהיית מצפה, למה אין לו אמפתיה. אני אפילו כתבתי שיר כדי לזמן את האוקסיטוצין שלו לחזור - אוקסיטוצין הוא הורמון האהבה. למדתי המון מהתהליך הזה איתו".
