כשרוז פלדמן רוצה להסביר מהיכן הגיעה, היא מחפשת בטלפון שלה תמונה מן העבר הלא רחוק. לרגע קשה לקשר בין הצעירה עם השיער הגולש היושבת בחדר לבין הנערה הניבטת ממסך הטלפון: מכוסה מכף רגל ועד ראש, ראשה עטוי בכיסוי ראש דמוי בורקה. היא מיעטה להצטלם בתקופה ההיא, אך מהתמונה הנדירה הזאת אפשר ללמוד הרבה על המקום שממנו הגיעה. המתבוננים מבחוץ מכירים אותם כ"כת הטליבאן" או "נשות השאלים". עבור רוז, אלה היו החיים עצמם: המקום שבו גדלה מאז שמשפחתה הצטרפה לכת.
היום, כשהיא עצמה מתנדבת כבת שירות לאומי בפנימייה לילדים שהוצאו מבתיהם - דומה וסמוכה מאוד לזו שבה גדלה בעצמה בשנים האחרונות - רוז יודעת להגדיר טוב מאי פעם עד כמה לא נורמלי היה המקום שבו גדלה. "הכול היה מאוד תלוש, עברנו כל הזמן ממקום למקום", היא מתארת. בכת, המבוססת על מערך שליטה מתוחכם של דמויות רבות שמתחלפות לעיתים, חומקים כל העת מהרשויות. על בית ספר אין מה לדבר - מרגע שמשפחתה הצטרפה לכת, כשהייתה בת שמונה, הפסיקה ללמוד.
"בשוק של החיים"
חייה של רוז התאפיינו בנדודים: מירושלים לטבריה ומשם לבני ברק, בלילות, כדי לחמוק מעיני הרשויות. לעיתים ישנו בבתי קברות ובקברי צדיקים. מדי פעם נוסף או נגרע מישהו מהמשפחה. "בשלב מסוים גידלתי תינוק, שבכלל לא היה קשור למשפחה שלנו", היא מספרת. מה שנשמע כעת מופרך, היה עבורה אז כמעט מובן מאליו. "הייתי בוגרת מגיל צעיר", היא מתארת, שכן כל הזמן ידעה שיש לה ייעוד אחד בחיים: "מלמדים אותך להתכונן להיות אמא. זה התפקיד, זה מה שאישה צריכה לעשות בעולם".
אחת מחברותיה הייתה מאורסת כבר בגיל 11. רוז קיבלה את ההודעה על אירוסיה - לאדם שלא הכירה וכלל לא פגשה - כשהייתה בת 14, שבועיים לפני החתונה המיועדת. "מאוחר יחסית", היא אומרת. "הוא בכלל בירושלים, ואני בטבריה", היא נזכרת. על אף שהתכוננה לרגע הזה כל חייה הקצרים, ברגע האמת היא הייתה בעיקר "בשוק של החיים. פשוט בהלם".
רוז הובאה לירושלים, למקום שבו נועדה להתקיים החתונה, אך זו מעולם לא התקיימה: רגע לפני הטקס, המשטרה פשטה על המקום ועצרה את כל הנוכחים. רוז הובאה לתחנת המשטרה, ומשם למרכז חירום. לאחר מכן, בצו בית משפט, הוצאה באופן רשמי מביתה ועברה לפנימייה.
לא יצרה קשר וסירבה לאכול. בתחנת המשטרה, אחרי שהחתונה של רוז נעצרה ברגע האחרון
(צילום: דוברות המשטרה)
הפגישה עמה נערכת במעון המשפחתי של "אור שלום" שבו היא מתנדבת בשנתיים האחרונות במסגרת השירות הלאומי. רק לפני שנתיים, במעון דומה מאוד, היא התגוררה כחניכה, לאחר שנדדה בין שתי פנימיות אחרות. לפני כשבועיים נמנתה פלדמן על מצטייני השירות הלאומי-אזרחי, בטקס שנערך בבית הנשיא. "רוז מביאה איתה הבנה עמוקה, רגישות יוצאת דופן ויכולת נדירה להפוך את סיפור חייה למקור של כוח עבור אחרים", נכתב בנימוקי הפרס, שציין לטובה את בחירתה להישאר לצד הילדים בסבבי הלחימה האחרונים. "היא מהווה עבור הילדים מודל לחיקוי ודוגמה לכך שאפשר לצמוח מתוך קושי, לחלום רחוק ולהעניק בחזרה לחברה".
עבורה, השירות בפנימייה הוא הזדמנות להחזיר למקום שנתן לה קרקע בטוחה שאפשרה לבחור בחיים אחרים מאלה שאליהם הוסללה, וגם סגירת מעגל אישית. "הילדים הם הלב שלי", היא אומרת, "כשילד בוחר לשתף אותי במשהו - זה שווה הכול. זה הדבר הכי משמעותי שיכולתי לעשות".
השליטה הפסיכולוגית והאיסורים: "תיכנסי לגיהינום"
הפשיטה המשטרתית על חתונת הקטינים של רוז היתה דרמטית וטראומתית, אך למעשה היה זה רחוק מלהיות סופו הטוב של הסיפור. כמאמר הקלישאה - אפשר להוציא את הנערה מהכת, אך אי אפשר להוציא את הכת מהנערה. יחלפו עוד ארבע שנים עד שרוז תחליט, באבחת שיחת טלפון, שלשם היא לא חוזרת. כדי להגיע אל הרגע הזה, נדרשו מצד הצוות בפנימייה האחרונה שבה התחנכה - מעון משפחתי של "אור שלום", הפועל עבור ובפיקוח משרד הרווחה - הרבה מאוד סבלנות והכלה. לבסוף, בזכות הזרעים שנשתלו באותה התקופה, והרבה בזכות עצמה - היא החליטה לצאת לדרך חדשה.
נשות הטליבאן, כתבה מ-2015
(גיל יוחנן)
כשרק הגיעה למרכז החירום, הישר מתחנת המשטרה, רוז לא נתנה אמון באיש. מבחינתה, השוטרים, ולאחר מכן נשות הרווחה שקלטו אותה במרכז, לא היו בצד שלה. רחוק מכך. "הכת הזאת כל כך סגורה, ומחנכים אותך שכל מי שלא שייך אליה הוא לא טוב, כי הוא לא כמונו", היא אומרת. בתחילה לא יצרה קשר עין עם אף אדם, ואף סירבה לאכול. בכת החדירו בה את המחשבה שכל זר הוא אויב שעלול להרעיל את האוכל. "פחדתי מכולם", היא מתארת.
בתחילה הועברה לפנימייה חרדית לבנות, ואחריה לפנימייה נוספת. היו לה שם קשרים טובים, היא אומרת, אבל "הם לא הצליחו להוציא אותי מהמקום שבו הייתי". היא נותרה מסוגרת בעצמה, המשיכה לעטות את השאל ולשמור על מנהגי הכת, שכללו בין השאר איסורים רבים על מאכלים, והימנעות מוחלטת מיצירת קשר עין עם גברים. אפילו נוכחותו של אב הבית, או של מפקח מטעם משרד הרווחה, היתה מובילה אותה לכסות את פניה ברעלה ולחמוק לחדר השינה. "לימדו אותנו שאם גבר רואה אפילו את היד שלך - תיכנסי איתו לגיהינום", היא משתפת. "מבחינתי זה היה חשוב יותר מהכול, אפילו אם המשמעות היא שאפסיד את הארוחה, כי היה צוות שלא הסכים שאוכל בחדר".
לאורך כל שנות הפנימייה, היה לה ברור שהשהות שם היא עניין זמני בלבד, רק עד תום צו בית המשפט בגיל 18. "החלום הכי גדול שלי היה לחזור לאמא שלי, לחזור לכת", היא משחזרת. רגע לפני ששעון החול לגיל 18 אזל לגמרי, בגיל 17.5, הועברה רוז לפנימייה של "אור שלום" כשהפנימייה הקודמת שלה נסגרה בהוראת משרד הרווחה. גם שם, הקפידה להבהיר לצוות שהשהות שלה במקום היא זמנית בלבד. אנשי הכת שמרו איתה כל העת על קשר, באמצעות טלפון נייד שהוברח אליה לפנימייה. השליטה הפסיכולוגית המשיכה לתת את אותותיה.
רגע המפנה: ״אמרתי שאני לא יוצאת בלילה״
ב"אור שלום", היא מספרת, לא ניסו להיאבק בלבוש או במנהגים - אך ניסו בהדרגה למצוא סדק שדרכו יגיע השינוי. בשלב הזה מצטרפת לשיחה נחמי כנען, אשת "אור שלום" שניהלה באותה עת את הפנימיות באזור אשקלון. "היא לא ויתרה לי", אומרת רוז, "היא הייתה יכולה לתת לי לסיים את הזמן שלי בפנימייה ושאלך לדרכי - אבל היא הייתה שם בשבילי, לא משנה מה ובאילו שעות".
הקשר נוצר בהדרגה. רוז הקפידה להבהיר שהיא מתכוונת לחזור לכת ברגע שהדבר יאתפשר לה, אך כנען מתארת כיצד ככל שהמועד התקרב, הכאב וההיסוס בכל זאת החלו לתת את אותותיהם. "ממש ראיתי איך הגוף הולך ומתכווץ, ונשבר לי הלב", מתארת כנען. "כמו לראות רכבת שנוסעת לתוך התהום. אבל היה בה משהו עקשני, ששידר 'אין לי ברירה, לשם אני חוזרת'".
כחלק מניסיונותיה לסייע לרוז רגע לפני שהיא חוזרת לכת, כנען הפצירה בה שתסכים לנסוע איתה לפגישה במרכז הישראלי לנפגעי כתות בתל אביב. לא מפני שציפתה שרוז תתחרט, אלא כדי שתדע לאן לפנות לעזרה בעתיד. "אמרתי לה: אני מבינה, את חוזרת לכת. אני מכבדת את ההחלטה שלך. אבל למקרה שבעוד חמש או עשר שנים תתעוררי בוקר אחד ותגידי 'די', יהיה לך מקום אחד בעולם שתדעי שאליו את יכולה ללכת".
בזכות שאלה אחת של העובדת הסוציאלית במרכז לנפגעי כתות, מתארת רוז, נפער הסדק: "היא שאלה: 'היית רוצה שהילדים שלך יעברו מה שאת עברת?'", משחזרת רוז, "מיד עניתי: 'לא'. ואז היא שאלה: 'את יודעת שאם תחזרי - תיכנסי להריון ויהיו לך ילדים, וזה מה שיקרה להם?'". היא ידעה, אך עדיין הייתה משוכנעת שאין לה ברירה אלא לחזור: כי כך חינכו אותה, כי אלה הציפיות, כי בכת הקפידו לשמור איתה על קשר ולהפעיל לחץ.
ובכל זאת, בשיחת הטלפון הבאה מה"אחראי" מטעם הכת, זה שהופקד לשמור איתה על קשר, קרה דבר בלתי צפוי: ״הוא רצה לתאם איתי שיבוא לקחת אותי בלילה, להחזיר אותי לכת״, היא אומרת. ואז, בהחלטה של רגע, היא החליטה להציב לו גבול. ״אמרתי לו שמשה רבנו אמר לפרעה שאנחנו לא גנבים, ולכן לא נצא בלילה - אז אני לא יוצאת בלילה״, היא אומרת. הוא ניסה להתווכח עמה - ולראשונה בחייה, היא לא נכנעה וסיימה את השיחה. שיחת הטלפון ההיא היתה רגע המפנה - שאחריו הבינה שהיא מסוגלת לומר ״לא״.
״לא צפיתי את הטוויסט הזה בעלילה״, מודה כנען. ״זה הרגיש מאוד שברירי, לא היה ברור אם זה מחזיק מעמד״. אך משהתברר שה״לא״ הזה הוא תחילתו של נתק של ממש מהכת - בפנימייה מיהרו להתארגן, וביקשו ממשרד הרווחה שיאפשר לרוז, באופן חריג, להישאר שנה נוספת. התקופה שאחר כך היתה קשה. ״יותר קשה מהתקופה שלפני״, אומרת כנען.
שבועיים במלחמה, יחד עם הילדים. רוז פלדמן ואחת הילדות בפנימייה
(צילום: באדיבות המצולמת)
״פתאום הרגשתי גם ריקנות״, אומרת רוז, ״מצד אחד כולם סביבי התרגשו איתי ועודדו, ומצד שני - שאלתי את עצמי מה עכשיו? מי יש לי בעולם? קודם, החלום הגדול שלי היה לחזור לשם, לאמא שלי. ופתאום לא היו לי חלומות. אני זוכרת את עצמי שוכבת הרבה במיטה, עצובה. לא מוצאת כוחות״.
לקלף את השכבות
״כמו אפרוח שבוקע מהביצה״, מתארת כנעת את התהליך הזהיר של עזיבת הכת, ובמקביל של בניית חיים חדשים. השלב הראשון היה פרידה מבגדי ה״טאליבן״. רוז הציבה לעצמה יעד: עד ליל הסדר, שבמהלכו הייתה אמורה לסעוד אצל משפחה מארחת, היא תקלף מעליה את השכבות. היא עשתה זאת לאט ובזהירות: תחילה הסירה רק את כיסוי הראש, אחר כך הלכה עם מדריכה מהפנימייה הקודמת שלה לקנות בגדים חדשים. אמנם עדיין צנועים מאוד, חולצה ארוכה וחצאית מכופתרת, אך כבר דומים יותר לבגדים שאופייניים לנערה חרדית מהשורה. בהדרגה החלה להתנתק מאיסורים נוספים. ״בכת אסור ואסור ואסור - גם לא אוכלים ביצים למשל. ופתאום אני אוכלת חביתה. זו היתה תקופה של התחלות חדשות, אבל גם של הרבה קושי״.
בשנה הבודדה שנותרה לה בפנימייה, רוז היתה צריכה ללמוד כל מה שלא למדה ולא רצתה ללמוד קודם לכן: ״הדברים הכי בסיסיים״, היא אומרת, ״לנסוע באוטובוס, ללכת למכולת. מיומנויות של ילדים בני 12״.
״מה שהיה הכי מסובך זה לעזור לה ללמוד לבחור״, אומרת כנען, ״היא לא הבינה את הקונספט. מה זה לקבל החלטות? היא הייתה כל כך רגילה ששולטים בה, מקבלים בשבילה את ההחלטות. השליטה הפסיכולוגית הייתה על כל רובד בחיים - על מה לחשוב, מה לעשות, מה לאכול, כל מה ללבוש, מה להכניס לגוף. רצינו שתהיה לה האפשרות לבחור בשביל עצמה, להבין מה עושה לה טוב ומה לא״.
לקראת סוף אותה השנה, רוז שוב היתה צריכה לבחור: היא קיבלה פטור מגיוס, וכעת ניצבו בפניה כמה אפשרויות להמשך הדרך. בתחילה לחשבה לפנות למכינה ליוצאים בשאלה, אך כשמדריכה בפנימייה סמוכה לזו שבה גדלה הציעה לה להתנדב לשירות לאומי עם הילדים - היא הרגישה שזה הכיוון הנכון. את השירות, אומרים בעמותת ״בת עמי״ שמלווה את רוז ואת בנות השירות האחרות בפנימייה, רוז העבירה במחויבות יוצאת דופן. ״בזמן המלחמה, היא ישנה שבועיים בפנימייה, למרות שהיתה לה אפשרות לא להגיע״, אומרת הודיה חסן, רכזת השירות הלאומי המלווה את רוז מטעם ״בת עמי״.
כשרוז מתארת את הדברים שעזרו לה לבחור בחייה החדשים, היא מדברת קודם כל על המוזיקה. "אני זוכרת את עצמי בתורנות כלים בפנימייה, ברקע התנגן שיר, ואני אומרת לעצמי: מי ששר את זה בטוח גדל בפנימייה״. והיא צדקה: זה היה שיר של הצמד גיא ויהל, שגדלו בפנימייה. לימים יצרה איתם קשר בעזרת המדריכה שלה בפנימייה - והוזמנה להופעה שלהם. היום, כשהיא עצמה מדריכה, היא יודעת לעשות מחוות דומות לילדי הפנימייה שאיתם היא מתנדבת. "המוזיקה תופסת חלק גדול בחיים שלי, היא נותנת לי נחמה".
את חושבת לפעמים איפה היית היום לולא שיחת הטלפון ההיא מהאחראי?
״כנראה הייתי נשואה עם כמה ילדים, תקועה באיזה חור, תחת השפעת של מישהו. נחמי אומרת שהיא חושבת שמתישהו הייתי יוצאת משם״.
