אחרי יום העצמאות ה-78, ראוי לשאול את שאלת השאלות: האם ביום העצמאות ה-100 של מדינת ישראל, עדיין יהיו כאן מספיק אנשים שיחגגו? זו אינה שאלה תיאורטית שדורשת דמיון מפותח. מספיק לבקר בכיתות א' בישראל כדי להבין את המגמה: עד שנת 2060, למעלה ממחצית מאזרחי המדינה לא יחגגו את יום העצמאות, לא ישירו את "התקווה", ואולי קשה מכך – לא יעמדו בצפירה ביום הזיכרון.
אלו אמנם היבטים סימבוליים, אך בפועל, מדינה שאין בה מסה קריטית של אנשים המאמינים בה, לוקחים בה חלק ופועלים למענה – פשוט לא תשרוד. לכן, למדינת ישראל אין ברירה אלא להתאחד סביב "ברית של משרתים".
ברית משרתים היא רעיון בעייתי. העובדה שאדם משרת אינה מעידה על הסכמתו למדיניות הממשלה או על החזקה בערכים משותפים. אך דווקא כששיעור המשרתים הולך ומצטמצם, אין מנוס מאיחוד כוחות כדי להבטיח את עתיד המדינה. איחוד בחריקת שיניים, איחוד לא הרמוני, אבל איחוד הכרחי.
אל תאמינו לי, תאמינו לארתור פינקלשטיין. כן, אותו פינקלשטיין שהציע לבנימין נתניהו בשנות ה-90 את הנוסחה המנצחת של "יהודים מול ישראלים". מה שפחות ידוע הוא שמעל עשור לאחר מכן, פינקלשטיין ייעץ לניר ברקת בראשות עיריית ירושלים. שם, הוא הציע חלוקה שונה לחלוטין: לא יהודים מול ישראלים, אלא ציונים מול לא-ציונים. מדוע? כי בירושלים, שיעור האזרחים הציונים ומשלמי המיסים צנח, ואיתו שקעה העיר כולה. כדי לאפשר לראש עיר שאינו חרדי להיבחר, וכדי למנוע קריסה מוחלטת, לא הייתה ברירה אלא לייצר את האיחוד הזה.
זו האמת הלא נעימה - ברית המשרתים תקרה במוקדם או במאוחר, השאלה רק אם היא תתרחש במאוחר מידי. הברית הזו אינה הצעה אוטופית - היא כורח המציאות. לא מאמינים? מוזמנים לראות מה קרה בערים כמו ירושלים או בית שמש. הערים הללו מתו כלכלית, והן מונשמות מלאכותית על יד המדינה. ההנשמה המלאכותית הזו אפשרית לערים, למדינת ישראל לא תהיה רשת ביטחון חיצונית כזו. כדי למנוע זאת, חייבים ברית של משרתים. ברית שהיא קצת כמו דמוקרטיה: אפשרות רעה, אבל הטובה ביותר בנמצא.
ביום שבו להגיד "אני משרת" יהיה טבעי כמו להגיד "אני נושם", נדע שניצחנו. ביום הזה, "ברית המשרתים" כבר לא תצטרך להתקיים כקואליציה פוליטית או ככוח לוחם על דמותה של המדינה – היא פשוט תהיה המציאות
ומהי תמונת הניצחון של ברית כזו? תמונת הניצחון של מדינת ישראל תהיה הרגע שבו למילה "משרת" לא יהיה יותר שום מטען פוליטי. ביום שבו להגיד "אני משרת" יהיה טבעי כמו להגיד "אני נושם", נדע שניצחנו. ביום הזה, "ברית המשרתים" כבר לא תצטרך להתקיים כקואליציה פוליטית או ככוח לוחם על דמותה של המדינה – היא פשוט תהיה המציאות. לא יהיה לה ערך מוסף במאבק על הקולות, כי היא תהיה התשתית המשותפת של כולם.
כעת זה הזמן לאחד כוחות. עלינו לוודא שביום העצמאות המאה של מדינת ישראל, לא רק חצי מהאזרחים יחגגו את קיומה, אלא רוב רובו של העם. רק כך נדע שמדינת ישראל תהיה בטוחה, איתנה כלכלית, ומשגשגת.
