הנשים במדינות המפרץ לוקחות חלק גם בצבאות השונים, בתפקידים מגוונים, בין שמדובר בכוויית, בחריין, איחוד האמירויות, קטאר, סעודיה או עומאן. שילובן בצבאות המפרץ נעשה בצורה הדרגתית לאורך השנים, ובחלק מהמדינות גם עורר רגישויות דתיות. בכל מדינות המפרץ שירות הנשים הוא התנדבותי לחלוטין. גם בכאלה שבהן קיים חוק שירות חובה, הוא חל רק על הגברים. על רקע המתיחות באזור, התקיפות האחרונות של איראן נגד שכנותיה והדחיקה של מדינות המפרץ להציג את יכולותיהן הצבאיות מול האיומים, עולה גם השאלה מה מקומן של הנשים באותם הצבאות.
במדינות המפרץ רוצים נשים בצבא (אבל תביאי אישור מהבעל)
(צילום: טל אזולאי)
ב-5 ביולי האחרון פרסם הצבא הכווייתי הודעה שלפיה מנהלת משאבי אנוש במטה הכללי של הצבא מודיעה על פתיחת סבב נוסף עבור נשים, המאפשר לנשים המעוניינות בכך להגיש מועמדות לשירות התנדבותי בצבא הכווייתי. ההרשמה עצמה התקיימה ב-13-6 ביולי, והדרישות כללו שהמועמדת תהיה בטווח הגילים 26-21, בעלת אזרחות כווייתית, בגובה של 1.5 מטר לפחות וכשירה רפואית. נוסף על כך נדרשו המועמדות לעבור ריאיון אישי.
ביוני נרשם אירוע היסטורי בכוויית, כאשר שר ההגנה עבדאללה אל-עלי מינה את הקבוצה הראשונה אי פעם של קצינות בצבא. מדובר בבוגרות אוניברסיטה ששר ההגנה קבע כי מהוות תוספת איכותית לכוחות. מבחינת היסטוריית שילוב הנשים במדינה, כוויית פתחה את ההרשמה הראשונה לגיוס נשים רק בשנת 2021 והתהליך נעצר עקב לחץ של גורמים דתיים. בהמשך חלה התקדמות כאשר נקבעו תנאים לגיוס, שהגבילו למשל את תחומי הפעילות של הנשים, וכללו הסכמת אפוטרופוס או בעל לגיוס והקפדה על קוד לבוש.
באיחוד האמירויות לא מדובר אמנם בפעם הראשונה שבה מגייסים נשים, אבל ב-13 באוגוסט פרסם משרד ההגנה האמירתי הזמנה לנשים להגיש מועמדות לטיס במכללה האווירית חליפה בן זאיד. באותו הפרסום נדרשו המועמדות להיות בין היתר אזרחיות של המדינה, בטווח הגילים 22-18, בגובה של לא פחות מ-1.65 מטר ובעלות התנהגות טובה וממוצע ציונים מסוים מהתיכון. בנוסף, נמסר כי עליהן לעבור ריאיון אישי ובדיקה רפואית.
האמירויות הייתה חלוצה בכל הנוגע לשילוב נשים בצבא. לפי הדיווחים במדינה, גיוס הנשים, בהתנדבות מלאה כמובן, החל בראשית שנות ה-90, עם הקמת האקדמיה הצבאית חולה בנת אל-אזוור - האקדמיה הראשונה שהכשירה נשים לשירות צבאי. אחת הנשים המוכרות ביותר בצבא האמירתי היא מרים אל-מנסורי, האישה הראשונה שהטיסה מטוס קרב והשתתפה גם בתקיפות נגד דאעש בסוריה. היא נולדה ב-1979 באבו דאבי, למדה במכללה האווירית חליפה בן זאיד וסיימה את לימודיה בשנת 2007. לאורך השנים זכתה להערכה רבה, במדינתה ומחוצה לה.
בקטאר דיווחו רשמית בשנת 2018 כי נשים שמלאו להן 18 שנים רשאיות להתגייס לשירות לאומי בהתנדבות. בסעודיה דווח בשנת 2019 כי משרד ההגנה פתח אפשרות לנשים להגיש מועמדות לתפקידים צבאיים, והצעד נכלל ב"חזון 2030" של הממלכה. הגיוס עצמו בסעודיה החל בשנת 2021. נשים מתנדבות היום במפרץ גם בצבאות של עומאן, בחריין ועיראק.
גיוס הנשים במדינות המפרץ קשור לסוגיית הגיוס הכללי בשנים האחרונות באותן המדינות, שבחלקן הונהג גיוס חובה לגברים ובאחרות לא. לפי ד"ר יואל גוז'נסקי, איש המל"ל לשעבר, חוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ ב-INSS, יש פריחה בגיוס בכוויית, בקטאר ובאיחוד האמירויות בשנים האחרונות. בין הסיבות לכך השינוי במצב הביטחוני במפרץ. יש לציין כי לא מדובר רק במלחמות האחרונות עם איראן, שכן האיומים במפרץ אינם חדשים אלא קיימים כבר שנים, אך הם גוברים ודורשים מהמדינות לנצל את האוכלוסייה באופן אחר.
בפרסום של ד"ר גוז'נסקי מפברואר האחרון במסגרת ה-INSS נכתב: "בקטאר, באיחוד האמירויות ובכוויית הונהג חוק גיוס לגברים שכולל לא רק שירות סדיר, אלא חובת מילואים בהיקפים משתנים, בהתאם למדינה. הנשים כאמור אינן מחויבות להתגייס, אך יכולות להתנדב, כאשר התופעה נפוצה יחסית באיחוד האמירויות, שם חיילות משרתות במגוון תפקידים, ופחות בקטאר ובכוויית. משנת 2014 באמירויות משך שירות החובה לגברים בעלי תעודת בגרות או השכלה גבוהה יותר עומד על 11 חודשים, ולמי שלא השלים תיכון תקופת השירות היא שלוש שנים. משך השירות שנקבע לנשים בהתנדבות הוא 11 חודשים".
עוד לפי הפרסום: "המניעים לגיוס החובה בשלוש המדינות נעים על שלושה צירים מרכזיים. בממד האסטרטגי, קטאר ואיחוד האמירויות מבקשות לחזק את כוחן הצבאי ולבסס יכולת השתתפות פעילה בעימותים - כפי שבלט במלחמה בתימן. בממד הפוליטי, השירות משמש כלי לחיזוק הקשר בין האזרח למדינה, כאשר קל יותר להעביר מסרים לאומיים שונים למגויסים צעירים ובכך נוצרת אפשרות לעצב תודעה ולייצר נאמנות. בממד החברתי, במדינות רנטיריות עשירות כמו קטאר, כוויית ואיחוד האמירויות קיימת תחושת ניכור וחוסר מחויבות מצד הדור הצעיר כלפי מדינה המממנת את כל תחומי החיים, והשירות הצבאי נתפס כאמצעי לדרוש תרומה ממשית, להגביר משמעת ולחזק לכידות". עוד נכתב: "סיבה נוספת שנדונה כמניע לגיוס היא ההידרדרות במצב הבריאותי של האוכלוסייה הצעירה במדינות המפרץ, מתוך הבנה כי גיוס יתרום לכושרם הגופני ולבריאותם של הצעירים".
גם הנראות חשובה: "הנה, יש אצלנו נשים". חיילות אמירתיות
ד"ר גוז'נסקי הוסיף בשיחה עם ynet: "מנסים לבסס מודל חדש של מדינה, של עדכון למודל הרנטירי, שלאט לאט נשחק במדינות. עכשיו אומרים באמירויות ובמדינות האחרות שמגייסות גברים ונשים, 'אם אתה תיקח חלק בפעילות הזו ותתגייס, רק אז תקבל הטבות בדיור, בחינוך ועוד'. זה לא תנאי מוחלט, כי גם אלה שלא מתגייסים מקבלים את הדברים האלה, אבל אלה שמתגייסים מקבלים יותר, יש להם עדיפות, כדי להביא אנשים להתגייס". עוד הוסיף: "מה מונע מהצעירים מהמפרץ להתגייס? בעיקר שיקולי עבודה. הם אומרים 'אנחנו נתגייס ואז יעקפו אותנו בתור, ויזכו במשרות טובות יותר. אולי זה יפגע לנו בקריירה'. גם בזה השלטונות מנסים לטפל באמצעות תמריצים, כדי שכן ילכו ויתגייסו".
הפרסום מפברואר התייחס גם למדינות נוספות במפרץ, ונכתב בו: "בעתיד הקרוב אין לצפות למדיניות גיוס זהה בבחריין, בסעודיה ובעומאן. בבחריין ובעומאן מגבלות דמוגרפיות ועדתיות מקשות על יישום צעד כזה. סעודיה, שבה יש קולות פנימיים הקוראים להנהיג שירות חובה, מתמודדת עם אוכלוסייה גדולה ומגוונת, וספק אם ניתן יהיה להעתיק לשם את המודל מקטאר או מהאמירויות". ד"ר גוז'נסקי סיכם: "גיוס החובה שהחל במפרץ אינו רק צעד ביטחוני אלא גם מהלך רחב היקף של 'הנדסת אזרחות', המשמש כבית ספר למשמעת ולכישורי חיים לא פחות מאשר מסגרת צבאית. השירות הוא במידת מה מנגנון שבאמצעותו המונרכיות מבקשות לעצב מחדש את יחסי הצבא-חברה, לחזק את הלגיטימיות של המשטר וליצור נאמנות בקרב הדור הצעיר".
ובחזרה לנשים, האם ייתכן שהפרסומים בנוגע לגיוסן נובעים מצורך בעוד כוח אדם עקב האיומים?
"יכול להיות. העיתוי מצביע על כך שזה מסיבות ביטחוניות", משיב ד"ר גוז'נסקי, ומוסיף: "באיחוד האמירויות, וגם בקטאר ובכוויית, האוכלוסיות קטנות מאוד. הם חייבים לסחוט את הלימון עד הסוף, כי אין להם הרבה, זה לא כמו בסעודיה. האיומים על האמירויות גדולים והם רוצים לנצל את כל האוכלוסייה, כמה שיותר. תמיד יש גם את העניין של הדימוי. של להגיד 'הנה, יש אצלנו גם נשים', כדי להראות שוויון, למרות שזו לא האמת".
