אולטימטום במשא ומתן הוא כלי יום הדין: כלי עם יתרונות מובהקים, שהשימוש בו צריך להיעשות במשורה כי הוא מגביל גמישות ועתיר סיכונים. הכלי מורכב משלושה מרכיבים: זמן, דרישה וסנקציה. הוא מעלה את הלחץ במשא ומתן, מקטין את הגמישות של הצדדים ועלול לפוצץ את התהליך.
לאחרונה אנו נחשפים לא פעם לאולטימטום של הסיעות החרדיות בנושא התקציב, אולטימטום שכורך את הצבעתם בפיתרון לסוגיית הגיוס או הפטור מגיוס. אז למה האולטימטום החרדי הוא כמעט תמיד בכאילו? בכל סיבוב, הם מציבים איום בנוסח: בלי חוק גיוס נוח – אין תקציב; בלי תקציב – אין ממשלה; ואז נלך לבחירות. על הנייר: אולטימטום קלאסי. בפועל: הפוך, גוטה, הפוך.
מבחן האולטימטום האמיתי מחייב שלושה תנאים. ראשית, יכולת מימוש: האם המאיים יכול באמת לבצע את האיום. שנית, נכונות מימוש: האם הוא מוכן לשלם את המחיר. ושלישית, אמינות: האם הצד השני מאמין שהאיום ימומש. במקרה החרדי שלושת התנאים קורסים. הבעיה הקריטית היא שאין לחרדים באמת אלטרנטיבה. אם הם היו מתוחכמים יותר, כבר עכשיו היו בונים אלטרנטיבה: מציגים מועמד אחר, למשל, כמועמד פשרה מוסכם שיכול לעבור בקהל החרדי ויהווה איום אמיתי על שלטון נתניהו במשמעות של פירוק הבלוק. איזנקוט היה יכול להיכנס למשבצת הזו ולייצר לחץ בקרב הקואליציה. הפגישות המאולצות של בבצ׳יק, נציגם של החרדים, עם גנץ, כדי לייצר איום על נתניהו, מייצרות בדיוק את ההיפך והפכו מושא ללעג בלשכת נתניהו. לא פעם נשמע שדרעי אומר בחדרים סגורים שהם לעולם לא ימליכו את גנץ, ולכן זה מנטרל למעשה את האיום מתוכן. גם הדלפת הפגישות של שלום שלמה, נציגו של בנט, עם דוביד שפירא נציג הפלג הליטאי,לא משדרת אמינות - כי החרדים יעדיפו שנים במדבר האופוזיציוני על פני הליכה עם מי שזרק אותם פעמיים לאופוזיציה.
כל עוד אין אלטרנטיבה מוחשית וטובה מחוץ לשולחן, ומה שקיים גרוע יותר מהעסקה הרעה ביותר על השולחן, ברור לכולם שהאולטימטום הוא בלוף. מצבם של החרדים, שתלויים בתקציב המדינה באופן מבני, מאפשר לשר אוצר או לראש ממשלה למרוח זמן מול אולטימטום חרדי - כי ברור ימצמץ ראשון.
למה האולטימטום כן מושמע? כאן מגיע החלק המעניין - האולטימטום החרדי אינו מכוון למקבלי ההחלטות, אלא לציבור החרדי
אם כך, נשאלת השאלה: למה האולטימטום כן מושמע? כאן מגיע החלק המעניין - האולטימטום החרדי אינו מכוון למקבלי ההחלטות, אלא לציבור החרדי, לרבנים, לפוליטיקה הפנימית. זה אולטימטום תודעתי, לא אסטרטגי: “נלחמנו עד הסוף”, “איימנו בפירוק הממשלה”, “לא ויתרנו בקלות”. גם אם כולם יודעים שלא ימומש, הוא משרת לגיטימציה פנימית.
הפרדוקס הוא שככל שהאיום חזק יותר, כך הוא פחות אמין. ככל שהוא יותר קולני או קיצוני, הוא נתפס כחלש יותר. וכך, האולטימטום החרדי אינו איום על השלטון - אלא טקס קבוע בתוך השלטון.
אל"מ (במיל') דורון הדר כיהן כמפקד יחידת המשא ומתן וניהול המשברים של צה"ל
