ביום שני האחרון חתמה לבנון על מזכר הבנות עם מצרים, כדי לענות על הצורך של המדינה בגז טבעי עבור ייצור חשמל. ההסכם נחתם על ידי שר האנרגיה הלבנוני ג'ו סדי. מהצד המצרי נכח שר הנפט והמשאבים המינרליים של מצרים, כרים בדאווי. שר האנרגיה הלבנוני הבהיר כי לבנון מתעקשת לעבור לשימוש בגז טבעי ולגוון את מקורות הגז הטבעי וחותמת כעת על מזכר ההבנות, כדי לייבא גז טבעי ממצרים, כאשר הוא יהיה זמין.
לדבריו, יתקיים משא ומתן בנושא גם עם ירדן וסוריה בהמשך. גם נשיאות לבנון התייחסה לסוגייה ביום שני האחרון. הנשיא, ג'וזף עאון, קיבל את פניו של שר הנפט והמשאבים המינרליים של מצרים. בפגישה אמר עאון כי "חתימת מזכר ההבנות עם מצרים תבטיח את היכולת להגדיל את ייצור החשמל". השר המצרי מצדו אמר בפגישה כי מצרים תספק את כל התמיכה האפשרית ללבנון, באמצעות המומחיות והיכולות שלה בתחום. אם בנוגע לחיפוש, הפקה, העברה או הפצה של הגז.
מערכת האנרגיה של מצרים חוותה משבר בשנים האחרונות, מה שגרם למדינה להפוך בכלל ליבואנית. את הביקוש הגבוה, לצד הירידה בייצור והשינויים באספקה המגיעה אליה מבחוץ (ישראל), הרגישו תושבי מצרים בהפסקות חשמל יזומות בימים החמים ביותר של השנה.
כלומר, אין כוונת ההסכם אספקת גז מיידית ללבנון, כאשר הדבר כמובן גם דורש סידורים טכניים, אך התזמון הוא המעניין – ההסכם בין מצרים ללבנון מגיע שבועיים בלבד אחרי חתימת הסכם הגז הגדול עם ישראל, שנועד לענות על צרכיה המקומיים של מצרים. ניתן להניח שההסכם עם ישראל העניק למצרים לפחות את הביטחון להרחיב את רשתות שיתוף הפעולה האזוריות ולבסס מעמדה בתחום. ההסכם מול ישראל הוא הסכם ארוך טווח, וגם ההסכם עם לבנון ככל הנראה לא יחל בפועל בקרוב, ומי יודע אם בעתיד גז שיגיע מישראל ימצא את דרכו ללבנון, מדינה שנכון לעכשיו לפחות, אוסרת על פי חוק כל שיתוף פעולה כלכלי וכל קשר עם ישראל.
בעתיד, שואפת מצרים לשקם את מצבה ולהפוך למרכז אזורי שיווקי של אנרגיה, באמצעות ייבוא גז ממדינות, הנזלתו, ייצואו מחדש והפקת רווחים מהפרשי המחירים. כך גם הצדיק את ההסכם עם ישראל ראש שירות המידע המצרי, דיאא רשוואן, שאמר אחרי החתימה כי ההסכם מגיע "במסגרת אינטרס אסטרטגי ברור עבור מצרים, שהוא חיזוק מעמדה כמרכז אזורי לסחר בגז במזרח הים התיכון".
ליאור בן אריצילום: ירון ברנרההסכם עם לבנון מעלה סוגייה נוספת, את ההיבט הסביבתי האזורי. גם אם נרצה וגם אם לא, האתגרים הסביבתיים השונים, החל ממחסור במים, או בגז ועד אירועי קיצון ואסונות טבע, לא נעצרים בגבולות המדינתיים. בסוף כולנו, ישראל, מצרים, ירדן, סוריה, לבנון והשכנות של שכנותינו, נמצאים בזירה אחת משותפת עם משאבים מוגבלים, וזקוקים לקשר הזה אחד עם השני, שנעשה לעתים גם בדרכים עקלקלות, כדי לענות על צרכי המחיה, כל מדינה ואלה שלה.
