יש שירים שמספיק שאני חושב עליהם, ואני כולי מתחיל להשתבש. שניים במיוחד נעשו לי קרוב לבלתי אפשריים: "רקמה אנושית", ו"מליון כוכבים", השיר של מלחמת הדור שלי – לבנון השנייה. שלא לדבר על מה שקורה לי כשאני שומע אותם. הדופק שלי מזנק, גופי מתכווץ ואני מוצף רגשית כך שכל כוחותי נדרשים כדי להחזיק מעמד כמה דקות ולא להתפרק. אני זוכר את הפעם הראשונה שליאורה ראתה את זה מתרחש, באיזה ערב שרים לזכרם, ולא הבינה מה קרה לי ולמה אני לא מסוגל לדבר. האמת שאני ממעט ללכת לטקסי יום הזכרון בגלל זה.
הפעם האחרונה שחוויתי את התגובה השירית-שרירית תפסה אותי לגמרי בהפתעה. זה לא קרה בטקס יום זכרון, ולא מאף אחד מהשירים החשודים. זה קרה דווקא ביום העצמאות, הראשון לאחר שבעה באוקטובר, בהופעה של להקת אתניקX שהגיעו אלינו ליישוב. לקראת סוף ההופעה הגיע הרגע שכולם חיכו לו, סוף סוף התחיל להתנגן "תותים". יחד עם יתר הקהל צהלתי והתרפקתי על הנוסטלגיה, ופתאום – הדופק. נזכרתי בימים ההם: הימים שלפני הרובים, ואז האוטובוסים המתפוצצים והמחבלים המתאבדים בבתי קפה ומועדוני נוער, ואז הטילים, ואז הטבח ומאות אלפי מפוני מלחמה... וחשבתי לעצמי, מה לא הייתי נותן כדי לחזור לאותם ימי ילדותי, שנות התשעים, בהם יהודים נרצחו "רק" בסכינים ובגרזנים. איך הצלחנו להגיע משם לכאן? ואלהים אדירים, איזו מין מחשבה זו?
ל"סכסוך" – מלחמת ישראל-פלסטין בת מאה השנים – יש מגמה עקבית, לכל הפחות מאז האינתיפאדה הראשונה: דרגת האיום ודרגת הפגיעה בפועל שאויבינו מגיעים אליהן, כמו גם עצימות הכוח שאנו מפעילים עליהם בתגובה, רק הולכות וגוברות. אם מגמה זו לא תשתנה, ניוותר לכודים במסלול שהתוצאה שלו היא סיום הסכסוך בחורבן. גם לסכסוך היהודי-יהודי, הקרע הפנימי המדרדר את הפוליטיקה ואת החברה שלנו מדחי אל דחי בציר פחות או יתר מקביל, מגמה זהה; וגם היא, אם לא נצליח לפרוץ אותה, מובילה אותנו אל עבר פי פחת.
שתי הבעיות הקיומיות הללו – הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך היהודי-יהודי – תוקעות אותנו ואנו תקועים ביחס אליהם. מזמן התקבענו בעמדה של אי-נטילת יוזמה ביחס לסכסוך החיצוני והסתפקות ב"ניהולו", ולמרות כל מה שעברנו, אנחנו עדיין לכודים באותם דפוסי חשיבה ומשיכת כתפיים בנוגע למה עושים עם המציאות הזו. גם ביחס לסכסוך הפנימי, על אף ולמרות כל הדיבורים והיוזמות על קיטוב ואחדות ובריתות ושבירת גושים, השיח הפוליטי, התקשורתי, והאזרחי שלנו לא מראה סימנים ברורים של לקיחת אחריות ציבורית רחבה על המחלה הזו; אדרבה, אצל הגורמים הפעלתניים אנו חוזים רק יותר ויותר הקצנה והתחפרות באותם קרבות.
לשנות את מי שאנחנו
אנחנו עדיין עושים את אותם הדברים. והסיבה שאנחנו עדיין עושים את אותו הדברים, היא כי אנחנו אותם האנשים שהיינו עד כה. כדי שנוכל לשנות את מה שאנחנו עושים, עלינו לשנות את מי שאנחנו. עלינו לעשות תשובה אמתית, במובן של לברוא את עצמנו מחדש ולהיות אחרים – "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה ב/ה).
הגיע הזמן לעצב את עצמנו מחדש לאור מי שאנחנו צריכים להיות ורוצים להיות, להתלכד מחדש, לשבור את המגמות שאנחנו תקועים בהם ולהתמודד עם הבעיות הקיומיות שלנו. עלינו להוציא אל האור את הישראליות החדשה, ובאמצעותה להציל את ישראל
אנו חוגגים השנה את יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל, השלישי מאז אותו יום שלאחריו אי אפשר שנמשיך להיות מי שהיינו. ביום העצמאות הזה הייתי רוצה לאחל לנו שנתחדש. אנו זקוקים למעין מהפכה ציונית שנייה. המהפכה הציונית היתה רגע בו היהודים הבינו שהזהות שלהם חייבת להשתנות, כי הדבר שהיינו זקוקים לו, שעתידנו היה תלוי בו, לא יוכל לנבוע ממי שהיינו עד כה. לולא תמורת הזהות הזו, לא היתה היתכנות לריבונות יהודית. כך נולד "היהודי החדש", האדון לגורלו, הנכון להשתמש בכח ולהסתמך על עצמו, שהיה מסוגל להוביל את הקמת מדינת ישראל.
אך היהודי החדש הזה גם היה למנוכר למסורתו ולמכור לאוניברסליות מדומיינת על חשבון זהותו הפרטיקולרית; ניכור והתמכרות שהובילו גם להתנכרות מהישראלים שהתמידו עם סממני "היהודי-הישן", ואף לדיכויים. מגמות אלו ביהודי החדש רק הלכו והחריפו עם השנים. תגובת הנגד לא אחרה לבוא, וכעת יורשי היהודי-הישן לכודים בסחרור של תיקון-יתר של חלאי אחיהם החדש, תוך נטישת הברכות שהביאה המודרניזציה של היהודים ונקמנות יתר כלפי מייצגיה.
כבר כמעט שמונים שנה שיש לנו מדינה, אך עתידנו עודנו לוט בערפל. כמו אבותינו שלפני מאה וחמישים שנה, גם אנחנו נמצאים במקום בו הזהות שלנו תוקעת אותנו. אנחנו זקוקים ליהודי ישן-חדש, יהודי "אלט-נוי", אם תרצו. וצריך לרצות. יהודי שמוכן לחשוב על הכל מחדש; לעצב מחדש את ערכיו מתוך זהותו המסורתית-הפרטית ומתוך חכמת האדם הכללי-האוניברסאלי; להעז לעשות את מה שטרם לא העז, ולהיות נכון להקריב שאיפות שעד כה לא היה מסוגל לוותר עליהן; לקחת שוב את גורלו בידיו, ולהשתנות באופן הנדרש ממנו.
ד"ר אלון שלוצילום: הילה שילוניהיתה פה פעם דמות, קריקטורה. קראו לה "שרוליק", אותו נער חלוץ חבוש כובע טמבל שצייר דוֹש. שרוליק ייצג עבורנו את הישראלי, את הישראליות. אמנם נראה ששרוליק הזה מעולם לא ייצג את ישראל באמת, אלא את אנשי היהודי-החדש שהיו דומיננטיים בעליל במרחב הציבורי שלה. מכל מקום, אותו שרוליק אבד לנו, אך ישרֿאל (במילעל) חדש לא הופיע תחתיו. יש סיכוי טוב שישרֿאל החדש-ישן כבר קיים, חבוי באיזה מיינסטרים ישראלי שעוד לא מוצא לעצמו ביטוי; אך אין לנו עדיין ציור שלו.
הגיע הזמן לגלות אותו. לא למחוק את כל משקעי העבר, כי אי-אפשר, אבל לשים אותם רגע בסוגריים, לעצב את עצמנו מחדש לאור מי שאנחנו צריכים להיות ורוצים להיות, להתלכד מחדש, לשבור את המגמות שאנחנו תקועים בהם ולהתמודד עם הבעיות הקיומיות שלנו. עלינו להוציא אל האור את הישראליות החדשה, ובאמצעותה להציל את ישראל.
ד״ר אלון שלו, עמית מחקר במכון הרטמן
