נדמה שבכל לילה ישראל הולכת לישון כדי להתעורר עם אגרוף אמריקאי לפנים. מג'ון סטיוארט וג'ו סקרבורו ועד טאקר קרלסון וברט סטיבנס, מאליזבת' וורן וננסי פלוסי ועד לינדזי גרהאם, וגם מג'ו ביידן ועד דונלד טראמפ, הניהול הכושל של המלחמה בעזה הצליח במשימה בלתי אפשרית: לאחד את הפלגים הכי ניציים בפוליטיקה ובתקשורת האמריקאית סביב מאמץ לתפוס כמה שיותר מרחק מישראל. בקצב הזה בנימין נתניהו אולי מוביל את ישראל לתבוסה אסטרטגית חסרת תקדים, אבל פרס נובל לשלום הוא עדיין אופציה.
הלילה, למשל, נרשמה החרפה נוספת ברטוריקה של נשיא ארצות-הברית נגד ראש הממשלה. אמנם הריאיון שבו תקף את מדיניות נתניהו הוקלט לפני שבוע, אבל ספק אם בזמן שחלף משהו השתנה לטובה אצל ביידן, שבמשך חודשים ארוכים ניצב כחומה בצורה לצד ישראל למרות לחצים פסיכיים מבית, וכעת מדבר על ראש הממשלה שלה כמו על זבוב טורדני שקם בבוקר והחליט שהוא אריה. בעוד נתניהו מוכר לציבור סיסמאות חלולות כמו "כפסע מניצחון" ו"יש תאריך" וכל חסידיו צועקים אחריו "כפסע מניצחון!" ו"יש תאריך!", ישראל מאבדת די מהר ומאוד בטוח את הלגיטימציה בקרב בנות בריתה האמיתיות; כאלה שלא נבהלות מכל הפעלת כוח ובוודאי שתמכו גם בפה וגם בארנק בהפלת שלטון הרשע של חמאס בעזה.
אבל ישראל, מדינה שהחליטה שאם אין מדיניות חוץ אז מן הסתם גם אין צורך ביחסי חוץ, ממשיכה לסחוב יום ועוד יום כאילו הנזק לא מצטבר ומתנפח. היחס של הזרם הפופוליסטי-בדלני שהתפתח בארץ לביקורת מהסוג שמדינות ידידותיות מעבירות מזכיר את המחזר האובססיבי שנדחה ואז צועק "לכי, מי ייגע בך". נימוקים ידעניים היו למכביר: לפני הפלישה של רוסיה לאוקראינה אמרו שאם לא אמריקה תמיד אפשר ללכת לרוסיה ולסין, שהרי רק מחכות שמעצמת ההיי-טק תקרוץ להן. על הבריטים נאמר שכל עוד הלייבור סובל מבעיית אנטישמיות, לא תהיה בעיה לממשלה השמרנית להתייצב לנצח לצד ישראל. גרמניה? תראו כמה הם נחמדים אלינו. ממשל ביידן? הכל בגלל המוסלמים הפנאטים של מישיגן. טראמפ? הוא רק רוצה להשאיר את השמאל הקיצוני בבית. אחרי הבחירות הוא יחזור לעשות מה שנתניהו יגיד לו.
האמריקאים, ולא רק הם, מבינים שנתניהו משווק לאזרחי ואזרחיות ישראל את הפנטזיה שאפשר אכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה וכרגיל – לא לשלם עליה
בינתיים, במציאות, ישראל כפסע בעיקר מהרחקה למושבת המצורעים של העולם, היכן שיושבות מדינות המשלבות דמוקרטיה נחותה עם פחות מדי כוח ומוניטין מחורבן. הציבור, ולא מעט באשמת התקשורת, לא חשוף אפילו לרבע מהפרסומים והתמונות שממחישים את ההרס והחורבן שהמלחמה חוללה בעזה. נתניהו, קורבן מקצועי, מנצל היטב את הזעם והכעס המוצדקים על 7 באוקטובר, כדי לטפח אשליות המונעות התמודדות בוגרת ומושכלת עם מגבלות הכוח הישראליות ופעולה לפי סדרי עדיפויות.
אבל האמריקאים, ולא רק הם, מבינים שנתניהו משווק לאזרחי ואזרחיות ישראל את הפנטזיה שאפשר אכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה וכרגיל – לא לשלם עליה. ביידן, שמייצג ניצוצות אחרונים של שפיות בפוליטיקה האמריקאית מכל הצדדים, עוד נוקט בלשון סבאית עדינה כשהוא מתבטא בפומבי על נתניהו, ומקפיד גם להצדיק את מטרות המלחמה הישראליות. אבל בניגוד לבדיחות הקבועות על גילו ומצבו הקוגניטיבי, ניכר שהוא מבין מצוין עם מי יש לו עסק, וגם לסבלנות שלו, שהייתה מצליחה להתיש פיל אפריקני, יש גבולות שנבחנים בימים אלה. כשהם ייחצו, עוד נתגעגע לאמירות חלביות כמו "אני חושב שמה שהוא עושה זו טעות".
פורסם לראשונה: 13:23, 10.04.24
