בר-כוכבא, המצביא היהודי המפורסם במרד הגדול מול הרומאים (132-136 לספירה), השאיר אבק בתודעה הציבורית ביחס לאלו שלחמו לצדו. ההיגד האלמותי "מי זוכר את הסגן של בר-כוכבא" (עד היום, אגב, הדעות חלוקות בעניין בין רבי עקיבא לישוע בן גלגולא ואחרים) מתייחס לעובדה שבסופו של יום, שר ההיסטוריה חסר הרחמים נוטה לצרוב בתודעה האנושית את הדמויות המובילות והבולטות ביותר, בעוד שסגנים וסייענים לא תמיד מקבלים ההכרה הראויה - גם להם.
ימי נתניהו, במובן זה, גם הם מבקשים לקבל מקום והכרה משלהם בדברי הימים, אך בכיוון הופכי לחלוטין: לא רק נגד שר ההיסטוריה וטבע האדם, אלא גם נגד סדרי המנהל התקין במשטר שמתיימר להיות דמוקרטי ומאוזן. יממה לאחר שחזר בו באופן מביך מההחלטה למנות לראשות השב"כ את אלוף (במיל.) אלי שרביט, מפקד חיל הים לשעבר מוערך ועתיר זכויות שפעל עשרות בשנים למען ביטחוננו, שב וחוזר רה"מ נתניהו לאלמנט החביב עליו במיוחד: מינוי סגנים וממלאי מקום. עתה, כפי שהודיע, בכוונתו למנות את ש', סגן ראש השירות המכהן, לתפקיד ראש הארגון כ"ממלא מקום". כל זאת, בעוד עננה משפטית כבדה חונה מעל עצם החלטת המינוי השנויה במחלוקת: עניין פיטוריו הכוחניים ומעוררי הקושי המשפטי של ראש השב"כ המכהן, רונן בר, תלויים ועומדים בפני בג"ץ, הצפוי לדון בנושא בשבוע הבא בהרכב סניוריטי (כביטוי נוסף לחשיבות הרבה שביהמ"ש העליון מקנה לסוגיה).
הפרקטיקה של ממלאי המקום בעידן נתניהו זוכה למקום של כבוד כחלק מתפישת "הפרד ומשול", לצד פירוק איטי ושיטתי של שומרי סף והחלשת מנגנוני הציות, הפיקוח והמשילות על עבודת משרדי הממשלה ושלוחיה. שיטת ממלאי המקום לא נולדה רק עם ההכרזה על מינויו האפשרי של ש', והדוגמאות מן העבר רבות: תא"ל (מיל.) יעקב נגל, למשל, כיהן בתפקיד ממלא מקום ראש המל"ל משך תקופה ארוכה למדי, שאיננה סבירה בכל קנה מידה ביחס לנושא משרה רמה זו, שנותרה בלתי-מאוישת לאורך זמן; משטרת ישראל סבלה מהיעדר מינויו של מפכ"ל ונוהלה למשך שנתיים בידי ממלא מקום ניצב (בדימוס) מוטי כהן, על כלל המשמעויות הדרמטיות הכרוכות בעניין שהביאו לפגיעה נוספת בתפקודה של המשטרה ובשירות שביכולתה לספק לביטחון ולסדר הציבורי. אגב ממלאי מקום, היה זה ניצב כהן שהתעמת על שר לביטחון פנים דאז אוחנה בדרישה לייצר "הפרדה מוחלטת בין הליכי חקירה לבין הדיווח לדרג המניסטריאלי, מחשש להתערבות פוליטית בחקירות". עמדה זו, מטבע הדברים, עלתה לו – כנהוג במחוזותינו בעידן הנוכחי - בהפסד בהתמודדות על תפקיד המפכ"ל, מאוחר יותר. ובחזרה לימינו אנו - מינוי נציב לשירות המדינה איננו נראה באופק (גם שם מסתפקים בממלא מקום, נושא התלוי ועומד גם הוא בפני בג"ץ), וכך גם בתעשייה האווירית המשוועת ליו"ר מאז עזב עמיר פרץ את כסאו לפני כחצי שנה. והדוגמאות עוד רבות.
מינוי ממלא מקום לארגון בעל עוצמה רבה, אחריות וסמכויות כה דרקוניות האחראי על הבטחת המשטר הדמוקרטי, מניעת חתרנות פנימית וחיצונית ולוחמה בטרור כשירות הביטחון הכללי – הוא מעשה שלא נכון שיעשה
מן הכלל אל הפרט: מינוי ממלא מקום לארגון בעל עוצמה רבה, אחריות וסמכויות כה דרקוניות האחראי על הבטחת המשטר הדמוקרטי, מניעת חתרנות פנימית וחיצונית ולוחמה בטרור כשירות הביטחון הכללי – הוא מעשה שלא נכון שיעשה. זאת, בשים לב לתקופה הרגישה ועמוסת האתגרים העומדים לפתחו של הארגון המחייבת מנהל נטול סימני שאלה בקרב עובדיו ואצל הציבור, ובצלה של השעה המורכבת ביותר בתולדות הארגון בעקבות טבח 7 באוקטובר. אך בעיקר, שיטה זו חוטאת לתפקידו ופוגעת במעמדו של ראש השב"כ כמפקדו של הארגון החיוני לביטחוננו, המהווה המנחה המקצועי של מערכת הביטחון בשורת תחומים רגישים. תחושת הבהילות מעוררת התמיהה להדחתו המהירה של ראש השירות המכהן ומינוי חריג של ממלא מקום צפויה לערער השקט התעשייתי הכה חיוני לעשייה בארגון (בבחינת "מגן ולא ייראה") ולהפוך את מקבל המינוי הזמני בעל כורחו לברווז צולע - מקום בו נכון שיעמוד אריה רב-עוצמה, בלשכת סוכנות הביון החשובה ביותר במדינה.
