מהמרפסת של הארמון המפואר בבית ג'אלא, בין טרסות האבן והשקט שנשקף מהנוף, נסאר נסאר נראה רחוק מאוד מהמשבר שמטלטל את הכלכלה הפלסטינית. אבל דווקא מכאן, מי שנחשב לאחד מאנשי העסקים החזקים והמשפיעים ברשות הפלסטינית החליט לפתוח חזית משפטית ישירה מול ישראל: שתי עתירות לבג"ץ, האחת נגד ההגבלות בגשר אלנבי והשנייה נגד מה שהוא מתאר כהדרת היצרנים והסוחרים הפלסטינים משוק הסחורות לרצועת עזה.
נסאר, שבנה אימפריית מחצבות, שיש ואבן המייצאת לארצות הברית, לאירופה ולמדינות המפרץ, טוען כי המלחמה והמדיניות הישראלית הביאו את הכלכלה הפלסטינית לנקודת שבר. "איבדנו שוק שהיווה בין 35% ל-40% מהיקף הכלכלה הפלסטינית - שוק רצועת עזה", הוא אומר. "כיום השיעור הזה כמעט התאפס".
מהמחצבה לאימפריית "הזהב הלבן"
הנוף שנשקף מהמרפסת של הארמון עלול להטעות כל מבקר מזדמן. הטרסות המוקפדות, קווי האבן המרשימים והשקט שעוטף את המקום משווים לו מראה של אחוזה אירופית יוקרתית, כמעט מנותקת מהמציאות המדממת והמתוחה של המזרח התיכון. על השולחן מונחים פירות העונה. "הכול מהשדה שלי", הוא אומר בחיוך. "אני אוהב את האדמה הזו. משם הכול מתחיל ומשם הכול מגיע".
אצל נסאר, המילה "הכול" מקבלת ממדים חריגים גם במונחים אזוריים: אימפריית מחצבות, מפעלי שיש ואבן, נדל"ן וקשרים בינלאומיים מיהודה ושומרון, דרך ירדן ועומאן, ועד אירופה וארה"ב. החברה שלו, קבוצת נסאר להשקעות, מייצאת את מה שמכונה בענף "הזהב הלבן" - האבן הפלסטינית. לדבריו, האבן הזו משובצת כיום במגדלים בארה"ב, בארמונות במפרץ ובמבני ציבור בגרמניה, ועומדת בתקנים אמריקניים, אירופיים וישראליים מחמירים.
אבל הדרך אל הארמון בבית ג'אלא לא הייתה סוגה בשושנים. היא הייתה, כמעט מילולית, חצובה בסלע. נסאר נולד למשפחה דלת אמצעים בעיירה יטא שמדרום לחברון. "לא היה מי שיעזור לי, לא ירשתי מיליונים ולא קשרים", הוא אומר. "בניתי את עצמי חתיכה אחרי חתיכה, אבן אחרי אבן".
"הדת שלו היא כלכלה, שגשוג ויציבות". נסאר
(צילום: שאול גולן)
את דרכו החל כפועל פשוט במחצבה מאובקת. שם, תחת השמש הקופחת ורעש המקדחים, למד לדבריו להכיר את סודות האבן. בהמשך הפך לנהג משאית, והוביל סחורות בקו שבין בית לחם לרצועת עזה. הנסיעות הארוכות, המחסומים וההיכרות היומיומית עם שרשרת האספקה עיצבו את תפיסתו העסקית. "למדתי את השוק מהשטח", הוא מספר. בהמשך רכש מחצבה ראשונה, השקיע בטכנולוגיות מתקדמות, השיג תווי תקן בינלאומיים והפך את האבן המקומית למוצר יצוא.
במשך השנים ביסס נסאר את מעמדו כדמות חריגה יחסית בזירה הפלסטינית: איש עסקים עצמאי בעל קשרים רחבים, שאינו מזוהה פוליטית באופן מובהק. מקורביו מתארים אותו כמי ש"הדת שלו היא כלכלה, שגשוג ויציבות". הגישה הזו פתחה לו דלתות בצמרת הרשות הפלסטינית, בעולם הערבי וגם בקרב אנשי עסקים ישראלים.
אלא שכעת, בצל המלחמה והמשבר הכלכלי בשטחים, נסאר - שמכהן כראש המועצה המתאמת של המגזר הפרטי וכיו"ר איגוד אנשי העסקים הפלסטינים - החליט לפתוח חזית משפטית ישירה מול ישראל.
המונופול הישראלי - והעתירה על עזה
לדבריו, המכה הקשה ביותר לכלכלה הפלסטינית היא הניתוק הכמעט מוחלט של רצועת עזה מהגדה המערבית. "איבדנו שוק שהיווה בין 35% ל-40% מהיקף הכלכלה הפלסטינית - שוק רצועת עזה. כיום השיעור הזה כמעט התאפס", הוא אומר. "לפני המלחמה, כ-38% ממוצרי הגדה המערבית הגיעו לשוק העזתי, באופן ישיר או עקיף. כיום, בעקבות המגבלות על תנועת הסחורות והמסחר בין שני חלקי המולדת, זה כמעט לא קיים".
העיר עזה. "אנחנו רואים בגדה המערבית וברצועה שוק אחד, עם אחד ומדינה אחת"
(צילום: REUTERS/Ebrahim Hajjaj)
נסאר טוען כי ישראל יצרה בפועל מונופול שמנתק את היצרנים הפלסטינים מהשוק העזתי. לדבריו, "קיימת פגיעה מכוונת בקשר הכלכלי הזה באמצעות מתן שליטה לארבע חברות ישראליות על אספקת הסחורות לרצועת עזה, תוך מניעת מסחר פלסטיני ישיר או עקיף עם הרצועה". לטענתו, המהלך הסב נזק משמעותי לכלכלה הפלסטינית והחליש את הקשר הכלכלי הטבעי בין הגדה לרצועה.
"אין זה מתקבל על הדעת שיצרן או סוחר פלסטיני בגדה ייאלץ למכור את סחורתו לסוחר ישראלי או ירדני רק כדי שיוכל להעבירה לעזה", הוא אומר. "אנחנו רואים בגדה המערבית וברצועת עזה שוק אחד, עם אחד ומדינה אחת. במשך עשרות שנים התנהל ביניהן מסחר טבעי, ולכן כפיית מתווך שלישי, בכמויות מוגבלות, בתנאים מורכבים ובעלויות גבוהות - פוגעת ישירות בכלכלה הפלסטינית".
לשאלה אם המגזר העסקי הפלסטיני מוכן להשתתף בשיקום עזה, הוא משיב ללא היסוס: "כן. אנחנו מוכנים להשתתף בשיקום רצועת עזה מיד לאחר שיוסרו המגבלות שמונעות את הקשר הכלכלי הטבעי בין הגדה לרצועה. יש לנו חברות קבלניות, משקיעים וניסיון רב בתחומי הבנייה, התעשייה והשירותים. יש גם מאות אלפי עובדים פלסטינים בגדה וברצועה שזקוקים למקומות עבודה".
לדבריו, שיקום הרצועה עשוי להימשך בין 10 ל-15 שנים, ולהפוך למנוע צמיחה משמעותי עבור הפלסטינים - אם יאפשרו להם לקחת בו חלק. "הגוף שמונע זאת כיום הוא הרשויות הישראליות, שממשיכות להטיל מגבלות מקיפות על מעבר הסחורות והמסחר בין הגדה לרצועה", הוא טוען. "אנחנו דוחים זאת מכל וכל".
החזית המשפטית של נסאר אינה מסתכמת בעזה. איגוד אנשי העסקים הפלסטינים הגיש לאחרונה שתי עתירות לבג"ץ: האחת נגד המגבלות בגשר אלנבי, והשנייה נגד ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועת עזה באמצעות מספר מצומצם של חברות ישראליות.
הצוואר הצר של אלנבי
בכל הנוגע לגשר אלנבי, נסאר מתאר מציאות של צוואר בקבוק כלכלי והומניטרי. "כ-3.5 מיליון פלסטינים יכולים לצאת אל מחוץ לשטחי הרשות דרך מעבר אחד בלבד: גשר אלנבי", הוא אומר. "אחרי ניסיונות רבים בערוצים שונים, ובסיוע גורמים בינלאומיים שלא הניבו תוצאות, לא נותרה לנו ברירה אלא לפנות למערכת המשפט הישראלית כדי לדרוש את הזכויות המעוגנות בהסכמים ובחוקים הקיימים".
לטענתו, הפגיעה אינה רק בתנועת נוסעים אלא גם בייצוא הפלסטיני. "כיום נכנסות מירדן מדי יום בין 170 ל-200 משאיות סחורה, בעוד מספר המשאיות היוצאות מהגדה לירדן עומד על כ-15 בלבד. זה גורם לנזק חמור לכלכלה הפלסטינית", הוא אומר.
גשר אלנבי. "הבעיה אינה ביכולת התפעול - אלא באופן ניהול המעבר"
(צילום: AFP)
נסאר טוען כי הבעיה בגשר אלנבי אינה תשתיתית בלבד, אלא ניהולית. הוא משווה את המעבר למעברי ואדי ערבה ושייח חוסיין, שלדבריו פועלים כ-12 שעות ביום, כולל בימי שבת, עם תשלום אגרות מקוון ומעבר שנמשך דקות ספורות. "בשל העומס הכבד באלנבי, רבים מתושבי ירושלים ומהפלסטינים אזרחי ישראל מעדיפים לעבור דרך ואדי ערבה או שייח חוסיין", הוא אומר. "זה מוכיח שהבעיה אינה ביכולת התפעול אלא באופן ניהול המעבר".
לדבריו, בשנים 2017 עד 2019 הוארכו שעות הפעילות של מעבר אלנבי בחודשי הקיץ, והניסוי הוכתר בהצלחה: "מספר הנוסעים גדל בכ-20%, ובאוגוסט 2019 הגיע לכ-18 אלף נוסעים ביום. זה השפיע לטובה על הפעילות הכלכלית ועל ההכנסות". כיום, הוא טוען, ישראל צמצמה את ימי ושעות הפעילות של המעבר: "הוא פועל שש שעות בלבד ביום, שישה ימים בשבוע, בעוד שהיה אמור לפעול כמו מעבר בינלאומי - 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".
העומס, לדבריו, הפך את המעבר לסיוט יומיומי. באותן שעות פעילות מצומצמות נאלצים להתחרות זה בזה נוסעים רגילים, מחזיקי כרטיסי VIP, תושבי ירושלים, עולי רגל מקרב ערביי ישראל, משאיות סחורה ומשאיות מלט. "רשות שדות התעופה ממשיכה להתעקש על שעות פעילות מוגבלות שאינן מספיקות להתמודד עם תנועה של בין 3,000 ל-5,000 נוסעים ביום", הוא אומר. "הדבר יצר צווארי בקבוק משמעותיים, עלייה בעלויות הנסיעה וההובלה ותופעות של ניצול נוסעים בעקבות העומס".
נסאר מנסח את הדברים בחריפות: "אם מטרת ההגבלות היא להפעיל לחץ פסיכולוגי או פוליטי על תושבי הגדה המערבית כדי להביא להסלמה - הרי שהן משיגות את מטרתן. ואם הכוונה היא לעודד הגירה, גם מי שמעוניין לעזוב נאלץ להמתין שעות ארוכות בגשר ולשלם עלויות גבוהות כדי לצאת. הפעלת גשר אלנבי במשך כל שעות היממה אינה רק דרישה פוליטית, אלא גם צורך כלכלי והומניטרי".
תלות הדדית של מיליארדים, ו"פצצת השקל" של הכלכלה הפלסטינית
נסאר מבקש להדגיש כי גם מבחינת ישראל, מערכת היחסים הכלכלית עם הפלסטינים אינה שולית. לדבריו, היקף הייבוא השנתי מישראל - כולל סחורות, שירותים, דלק, חשמל, מים ושירותים נוספים - נע בין 4.5 ל-5.5 מיליארד דולר. "זה נתון משמעותי עבור הייצוא הישראלי", הוא אומר, "במיוחד כאשר סך הייבוא השנתי של הפלסטינים עומד על כ-8.5 מיליארד דולר. יתרת הייבוא מגיעה ממספר מדינות ערב, מסין ומטורקיה".
אחד הנושאים הבוערים מבחינתו הוא כספי הסילוקין - כספי המסים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית, ושחלקם מעוכבים שוב ושוב בהחלטות ממשלת ישראל. נסאר מדגיש כי מדובר בפגיעה ישירה במגזר הפרטי הפלסטיני. "חלק גדול מכספי הסילוקין מורכב ממע"מ שמשלם המגזר הפרטי הפלסטיני בעת יבוא סחורות", הוא מסביר. "על פי החוק, הכספים האלה אמורים להיות מוחזרים בתוך כ-40 יום. כאשר ישראל מעכבת או מחרימה את הכספים, הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת להשיבם למגזר הפרטי. התוצאה היא פגיעה בנזילות במשק, והנפגע הראשון הוא המגזר העסקי".
סוחרי שטרות ברצועת עזה. השוק הפלסטיני מתקשה להתמודד עם עודפי מזומן
(צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)
בעיה נוספת שעליה הוא מצביע היא הצפת השוק הפלסטיני בשקלים. לדבריו, בשל מגבלות על החזרת המטבע לבנקים בישראל, השוק הפלסטיני מתקשה להתמודד עם עודפי מזומן. "השוק מוצף בשקלים, בין אם באמצעות רכישת דולרים, זהב, נדל"ן או קרקעות, ולאו דווקא דרך הבנקים בלבד", הוא אומר.
הפתרון שהוא מציע הוא חזרה למנגנון שנוסה לדבריו בעבר: הסמכת חברה בינלאומית עצמאית, המקובלת על שני הצדדים, בתיאום עם הרשות המוניטרית הפלסטינית והבנק המרכזי, כדי להעריך את היקף השקלים האמיתי בשוק הפלסטיני. "מה שגוף זה יחליט, אנחנו מוכנים להתחייב אליו", אומר נסאר.
לדבריו, ישראל מחויבת כיום לתקרה ישנה משנת 2019, שעומדת על כ-18 מיליארד שקלים, בעוד שההערכות הפלסטיניות מצביעות על כך שנפח השקל בשוק הגיע לכ-35 מיליארד שקלים - וממשיך לעלות. "אפשר לפתור את זה באמצעות העלאת התקרה ל-30 עד 35 מיליארד שקלים", הוא אומר. "צריך להדגיש: השקל הוא מטבע ישראלי, ולכן האחריות לקליטתו מחדש מוטלת על ישראל. זה לא מטבע בינלאומי שהפלסטינים יכולים להמיר או למכור בשווקים העולמיים".
האזהרה לישראל: העוני יפגע גם בכם
למרות המילים הקשות, נסאר ממשיך להציג את עצמו כפרגמטיסט. לדבריו, המגזר הפרטי הפלסטיני עדיין מנסה להחזיק את הראש מעל המים, גם בהיעדר ערוצי תקשורת ממשלתיים ישירים עם ישראל. אבל הוא מזהיר שהחבל הולך ומתהדק. "עשרות אלפי עובדים שעבדו בישראל איבדו את מקומות העבודה שלהם, וזה הוביל לנסיגה בשוק העבודה ולצמצום הפעילות הכלכלית. המגזר הפרטי הפלסטיני ימשיך לעבוד ולייצר, אבל התנאים הפכו קשים מאי פעם".
"הנסיגה בשיתוף הפעולה הכלכלי בין אנשי עסקים מסבה נזק לשני הצדדים"
(צילום: שאול גולן)
האזהרה שלו מופנית לא רק לרמאללה, אלא גם לירושלים. "התפשטות העוני והירידה בהזדמנויות הכלכליות מהוות קרקע פורייה לאלימות וחוסר יציבות", הוא אומר. "זה פוגע בפלסטינים ובישראלים כאחד. הנסיגה בשיתוף הפעולה הכלכלי בין אנשי עסקים מסבה נזק לשני הצדדים, והמדיניות הנוכחית אינה משרתת את האינטרסים הכלכליים המשותפים ואינה תורמת ליציבות".
בסיום השיחה, כשהטרסות המרהיבות של בית ג'אלא שוב נשקפות מהמרפסת, נסאר חוזר אל נקודת המוצא שלו: כלכלה, עבודה ואדמה. "נזק רב נגרם לישראל כתוצאה מאי-מתן אישור לעובדים הפלסטינים לעבוד אצלה, ומחוסר היכולת של אנשי עסקים ישראלים להמשיך לשתף פעולה עם אנשי עסקים בגדה וברצועה", הוא אומר. "לדעתי, הממשלה האידיאולוגית הזו אינה פועלת לטובת אף אחד משני הצדדים - ובמיוחד לא לטובת מגזרי החקלאות והבנייה".
מי שהתחיל כפועל במחצבה ביטא, ולמד את סודות הסלע בידיים חשופות, יודע שגם הסלע הקשוח ביותר יכול להיסדק תחת לחץ לא נכון. השאלה כעת היא אם מערכת המשפט הישראלית תקשיב לקולו של אחד האנשים הפרגמטיים ביותר במגזר העסקי הפלסטיני - או שהמשבר הכלכלי ימשיך להעמיק, עד שיסדוק גם את היציבות באזור כולו.
