בוקר טוב ניו יורק. התעוררתי הבוקר לעידן ממדאני. ספוילר: לא חושבת שתושבי ניו יורק יחוו שינוי משמעותי בחייהם. העשירים כאן בלחץ שראש העיר החדש יעביר את המיסים המטורפים שהם משלמים למטרות ה״מוסלמיות״ שלו – לחסרי הבית, יגרע כוח ותקציבים מהמשטרה הכל כך חלשה של ניו יורק, וחלקם כבר מרמזים שאולי יעברו למיאמי. לדעתי, הדאגה היחידה הרלוונטית היא מהניסיון – שאולי יהיה, לא מאמינה לזה – להלאים את המשטרה, לעקור את המעט כוח שנותר לה לאכוף את החוק.
ממדאני מברך בערבית בנאום הניצחון
במה שאין ספק – החיג׳אבים והכאפיות ייראו יותר ויותר ברחובות. יודעת שאסור להכליל, אבל העובדה היא שעד לפני שנתיים, כשעברתי לכאן, מראות של מוסלמים עטופים היו נדירים, כמעט לא קיימים במנהטן. היום – עדיין לא לונדון, אבל צועדים לשם בנחישות ובוודאות. לצערי הרב מאוד, אנשים שדתם האיסלאם הם אלו שביצעו את הפיגועים הקשים ביותר בשנים האחרונות – ובראשם 9.11 ו-10.7.
כמו רוב החברים והמכרים שלי כאן, היה ברור גם לי שממדאני הולך לזכות בכל הקופה. הוא הבין שהבטחות, גם חסרות היתכנות, הן מקור בלתי נידלה לסיסמאות בחירות. באותה נשימה הוא גם ידע שמצע וערכים הם הדבר הכי out בפוליטיקה, לא משנה איפה בעולם. הפרמטר כמעט היחיד הוא השיווק – הצגת המועמד, התכנים הפרובוקטיביים שלו; כמה שיותר הזוי – יותר מלהיב. אנשים במאה הזאת מצביעים הרבה פעמים מהבטן. אני משוכנעת שלרוב גדול מהמצביעים לממדאני אין מושג מה יהיה; כרגע הם מסונוורים ממנו. זה הדבר היחיד שמוכר – ורק בגללו הוא זכה. שיווק אגרסיבי של מוצר רקוב שהפכו אותו לפרי גן עדן.
האיש הזה יהיה ראש העיר החדש כאן. לא רוצה לכתוב "שלנו", כי לשמחתי פחות אכפת לי. דואגת – כן, אבל בסוף זה לא שלי. אני אורחת זמנית. התחושה האישית שלי ושל עוד ישראלים ויהודים רבים כאן היא שאנחנו תלושים. אין באמת מקום בעולם שאין בו מחאות, עצרות או התבטאויות נגד ישראל. לא בא לי להיכנס לפוליטיקה, למי אשם – ברור שאנחנו צודקים, אבל גם כשאתה צודק אתה צריך להתנהג בחכמה ולא לגרום לעולם להתאחד נגדך.
1 צפייה בגלריה
ממדאני (מימין), קואומו (משמאל) והמועמד הרפובליקני סליווה בעימות
(צילום: Angelina Katsanis / POOL / AFP)
הייתי באחת ההופעות המשותפות לשלושת המועמדים. כשאנדרו קואומו, המושל לשעבר, ענה על שאלת המנחה, הרגשתי את עיניי נעצמות לאט לאט. ואז התעוררתי לתשובה של ממדאני – פול אנרגיות, קול חם שגורם לך לרצות להקשיב ממש. מצע "סקסי" מאוד של תחבורה ציבורית חינם, הקפאת שכר דירה – קשקושים חסרי היתכנות, פשוט כי שני הנושאים הללו אינם בסמכותו של ראש העיר. אבל את מי מעניינות העובדות?
ישבתי שם בתיאטרון אפולו שבהארלם – התיאטרון המיתולוגי של השכונה, מקום היסטורי שבו התגלו וגדלו גדולי האמנים השחורים באמריקה, מאריתה פרנקלין ועד הג׳קסון פייב – ונסחפתי יחד עם הקהל הרב באולם, מלא ההערצה למוסלמי הצעיר והמרתק. נוק-אאוט מול שער לגמרי ריק. שער ריק – זה מה שכמה חדלי אישים, שלא לומר טיפשים (כי ניסיון יש להם), הצליחו לייצר.
האנשים החזקים בשתי המפלגות לא השכילו למצוא מועמד שאינו ישן בעמידה, עם אפס כריזמה ועבר בעייתי, שיתמודד מול פצצת הכריזמה – שפחות חשוב מה יש לה להגיד, אלא איך היא משווקת את המסר. לא הפתעה, אפילו שתמיד יש תחושה שאולי זה לא סגור – אבל הלב, הבטן והראש היו חד-משמעיים.
בזכייתו של ממדאני אשמים אך ורק השבעים והאדישים בשתי המפלגות – הכחולים והאדומים. אלו שהסתפקו בסוס המת, המושחת והמאוד עייף קואומו, להתמודד (עוד בפריימריז) מול פצצת האנרגיה – המוסלמי תומך הרוצחים מהחמאס, שמשמיע בדיוק את מה שכל צעיר כאן רוצה לשמוע, בעיקר החברה שנאנקים תחת המחירים המטורפים של מנהטן. וזה עוד אחרי שהדמוקרטים, בעקבות תבוסתם בבחירות לנשיאות, דיברו על התמרכזות. בסוף הביאו את הכי קיצוני.
ג'ודי שלום ניר מוזסהקצתי לבוקר שבו העיר האהובה עליי נסחפה לתמוך במועמד שלא מכיר בזכותה של ישראל להתקיים. ולמרות זאת, הרבה מאוד ישראלים ויהודים כאן הצביעו לו. יותר מהכול מפחידה אותי העובדה שכל כך הרבה יהודים וישראלים שתמיד חשבתי שהם אוטומטית בעדנו, מתנערים מהמדינה שלנו. לא אכנס ללמה – כי זה ממש לא חשוב. יותר חשוב לחשוב איך להחזיר להם את התחושה שגם כשאתה חי בחו״ל – ישראל היא הבית.
תכל'ס, אני אופטימית. מכירה פוליטיקאים, וקרוב לוודאי שמה שהיה – הוא שימשיך להיות. ימים יגידו אם ארצות הברית תיכבש כמו אנגליה. מקווה שטראמפ מספיק חזק כדי לעצור את התופעה האיסלאמיסטית הזאת – באגרסיביות טראמפית.
