לפני כמה שבועות השתתפתי בפגישה עם בכיר מעולם הביורוקרטיה הישראלית. לא חשוב כרגע באיזה תחום בדיוק הוא פועל – מספיק לומר שמדובר באדם מוכשר, עם כוונות טובות והיסטוריה מרשימה של עשייה ציבורית. ודווקא בגלל זה, מה שהוא אמר תפס אותי כל כך חזק. באיזשהו שלב בשיחה הוא טען: “כל דבר שעובר את השולחן שלי – אני לא חותם עליו עד שאני בטוח שאין בו שום טעות”. ובמילים אחרות: מדיניות של אפס טעויות.
וזה בדיוק מה שאני רוצה לדבר עליו – כי בעיניי, הגישה שלו היא טעות.
אנחנו, כבני אדם, נוטים לחשוב שמה שחשוב זה להימנע מטעויות. אבל הניסיון לבנות מערכות שלא עושות טעויות בכלל מלמד שלאסטרטגיה הזאת יש מחיר. מחיר כבד. ואפילו שניים.
המחיר הראשון הוא המחיר של זמן. ככל שאנחנו משקיעים יותר זמן לבדוק, לוודא, לתקן, לבדוק שוב – כך הדברים זזים לאט יותר. ניקח למשל משרד ממשלתי, כמו משרד הבינוי. נניח שמישהו שם החליט שאסור להעביר אף טעות – לא במסמך, לא בתוכנית, לא באישור. מה קורה אז? לוקח יותר זמן לאשר כל דבר. והזמן הזה הוא לא בחינם. בשפת הכלכלה הזמן הזה נקרא זמן עם עלות חלופית - ובמקרים רבים העלות החלופית הזאת היא עלות גבוהה.
אספר לכם סיפור אישי. לפני כמעט חמש שנים קניתי דירה קטנה ביפו. מאז, אני ממתין לאישור מהעירייה כדי לשפץ אותה. חמש שנים. הדירה אינה ראויה למגורים, ואני פשוט מחכה ומשלם ארנונה ועוד כל מיני הוצאות. יום אחד האישור יגיע – ואני בטוח שהוא יהיה מושלם, בלי אף טעות. אבל בינתיים, מה עם הזמן שחלף? מה עם העלות החלופית? מה עם השנים שבהן לא גרתי שם? זאת עלות שאולי לא תמיד נראית על הנייר, אבל היא מאוד יקרה ומאוד אמיתית.
המחיר השני של מדיניות “אפס טעויות” הוא הסיכון – או יותר נכון, ההימנעות ממנו. אנחנו חיים בעולם שבו כמעט כל התקדמות כרוכה בסיכון מסוים. כל חדשנות, כל יוזמה, כל פרויקט – יש סיכוי שיצליחו באופן פנטסטי אבל יש גם סיכוי שייכשלו. אבל כאשר אנחנו עסוקים רק בלמנוע כישלונות – אנחנו גם מונעים את האפשרות להצלחה יוצאת דופן.
לפני כמה שנים שוחחתי עם היועץ המשפטי של אחת מחברות הטלקום הגדולות בעולם. הוא סיפר לי שלחברה שלו יש כ־300 עורכי דין, וכל אחד מהם מתנהל כאילו החוזה שהוא מטפל בו הוא החשוב ביותר ביקום. אף אחד מהם לא מוכן לקחת שום סיכון, אפילו לא הקטן ביותר. והתוצאה? החברה כולה מתנהלת כאילו רמת הסיכון הרצויה היא רמת סיכון 0 – למרות שברמת הארגון, היא דווקא כן רוצה לקחת סיכונים, לחדש, לגדול, להתקדם. רק שאף אחד מעורכי הדין שלו לא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון. וכך, בתור חברה הם לא הגיעו לרמת הסיכונים שהם רצו לכוון אליה.
ועוד דוגמה: דמיינו לעצמכם שחבר קרוב מספר לכם שהוא שוקל לפתוח מסעדה. אתם יודעים שסטטיסטית, מסעדות הן עסק בעייתי. ולכן הדבר הרציונלי לעשות הוא להציע לו למצוא משהו אחר לעשות. אבל דמיינו שכל מי שחלם לפתוח מסעדה היה מתייעץ איתכם – ותמיד הייתם ממליצים להם לא לפתוח את המסעדה, וכתוצאה מזה לא היו מסעדות חדשות נפתחות בעיר שלכם. כמה הייתם רוצים לחיות בעיר כזו?
לפעמים הסיכון של הפרט הוא לא הגיוני אבל המערכת כן רוצה שהפרטים ייקחו סיכון - כי בסופו של דבר החברה כולה מרוויחה כשדברים מצליחים
לפעמים הסיכון של הפרט הוא לא הגיוני אבל המערכת כן רוצה שהפרטים ייקחו סיכון - כי בסופו של דבר החברה כולה מרוויחה כשדברים מצליחים. אז כשאנחנו חוזרים לאותו בכיר שאמר שהוא לא מוכן לחתום על שום דבר עם טעות – אני חושב שהוא טועה פעמיים. פעם אחת כשהוא מתעלם מהעלות של הזמן, מהעלות החלופית של הזמן, ופעם שנייה כשהוא שוכח שהימנעות מטעויות משמעותה גם הימנעות מהזדמנויות. כי כדי להתקדם – אנחנו חייבים לקחת סיכונים. לא סיכונים מטופשים, לא הימורים חסרי מחשבה – אלא סיכונים מחושבים. כאלה שמאפשרים לנו לעשות דברים חדשים, לשפר, ללמוד. וזה נכון לא רק לאנשים פרטיים, אלא גם לארגונים, לחברות, ואפילו למדינות.
אני מקווה בשביל כולנו שנתחיל לחשוב על סיכונים בצורה חכמה יותר, שנסכים להסתכן יותר, וגם שבתור חברה נסתכל באופן יותר חיובי ולא סלחני על טעויות, כי בסופו של דבר הטעויות הן המחיר שאנחנו משלמים בדרך להצלחות.
