במגילת אסתר מופיע פסוק טעון ומעורר מחשבה: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". בלשון ימינו נאמר – רבים מבני העמים ביקשו להצטרף אל עם ישראל מתוך פחד. והשאלה מתבקשת: ממתי פחד הוא סיבה לגיור?
כדי להבין זאת, אני מבקש לחזור לשיחות ששמעתי לאורך עשרות שנים. לא פעם, כשהצעתי לחברים לבוא לקריאת מגילה, או כשדיברנו על פורים, נשמעה הסתייגות. היו שאמרו בחוסר נחת: איך אפשר לחגוג חג שבו נהרגו שבעים וחמישה אלף איש ועוד שמונה מאות בשושן? כיצד אפשר להרעיש כששומעים את שמו של המן? האם אין זו חגיגת מוות? "זה לא יהודי", אמרו לי.
ראשית, היהדות נמדדת על פי המסורת שהיא מוסרת מדור לדור – ולא על פי מה שמישהו חושב שהוא יהודי, וגם לא על פי אופנה מוסרית חולפת. פורים ומגילת אסתר הם מוסדות יסוד במסורת היהודית. אך מעבר לכך – מי שקורא את המגילה בעיון מבין שמדובר בסיפור אחר לגמרי.
לאחר שעלתה גזירה להשמיד את עם ישראל ביוזמת המן האגגי ובאישורו של אחשוורוש, הצליחו מרדכי ואסתר להביא לשינוי. המלך לא הסכים לבטל את הגזירה – אך התיר ליהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם". מדוע צריך צו מלכותי כדי להתיר לאדם להגן על חייו? וכי אין זו הזכות הטבעית והמוסרית הבסיסית ביותר?
כך היה סדר העולם בפרס: בלי רשות – אין הגנה. באיגרת שנשלחה נאמר ליהודים "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל העם הצרים אותם". כלומר, להכות את התוקפים. יחד עם זאת ניתנה גם רשות לקחת שלל – "ושללם לבוז".
היהודים אמנם נלחמו והרגו את שונאיהם, אך בביזה לא שלחו את ידם. שלוש פעמים מדגישה זאת המגילה. מדוע? מפני שהייתה להם אינטואיציה מוסרית עמוקה: לא להפוך מלחמת הגנה וצדק למסע אינטרסים. להגן – כן. להרוג רוצחים – כן. אבל לא לבזוז. לא להפוך את העוצמה להשחתה.
הלקח הגדול של מגילת אסתר
זהו הלקח הגדול של מגילת אסתר: כאשר מפעילים עוצמה צבאית, חייבים לשמור על עוצמה מוסרית. הצירוף של שתי העוצמות הוא הסיבה העמוקה לקמפיין ההתייהדות.
בעשורים האחרונים רווחה בישראל מחשבה אחרת. היו שסברו שנרכוש את אהדת העולם אם נאמץ את ערכיו – בעיקר את ערכי המערב; שנדבר שלום בשפתו; שנכיר בדרישותיהם של אויבינו גם כשהם מבקשים להשמיד אותנו; שנאמץ ללא סייג את שדה הערכים המערבי – שחלקו יונק מן המקורות היהודיים וחלקו מבטא בלבול מוסרי עמוק. חשבנו שאם נזדהה עם הערכים שלהם – נזכה גם באהדתם.
המציאות הוכיחה אחרת. כבר ימים ספורים אחרי מתקפת השבעה באוקטובר נערכו בלונדון, בניו־יורק ובערים נוספות הפגנות אוהדות חמאס. במשך ארבעים שנה מצהיר המשטר האיראני על רצונו להשמיד את מדינת ישראל, וארגוני טרור כדוגמת חמאס וחיזבאללה מצטרפים אליו – וחלקים מן המערב מתקשים להבחין בין טוב לרע, ואוהדים את הרע.
מגילת אסתר מציעה תובנה פשוטה ועמוקה: עוצמה צבאית לבדה איננה מושכת; עוצמה מוסרית לבדה איננה מספיקה; השילוב ביניהן הוא מגנטי.
יראה והתפעלות גם יחד
אל רוע ואכזריות אין רצון להצטרף. אך גם אל חולשה אין משיכה. במשך אלפיים שנות גלות כמעט שלא הצטרפו גרים לעם ישראל. עוצמה מוסרית בלי ריבונות ובלי כוח איננה מפתה. אבל כאשר עוצמה צבאית מתלכדת עם עוצמה מוסרית – היא מעוררת יראה והתפעלות גם יחד. במסורת נקרא הדבר יראה תחתונה ויראה עליונה: פחד מן הכוח והתרשמות מן המוסר.
הדבר הזה איננו רעיון תיאורטי בלבד. הוא מתרחש לנגד עינינו. בשנים האחרונות – וביתר שאת מאז המלחמה – אנו עדים לשינוי עמוק במדינות שונות, כולל בעולם הערבי ובמדינות כבהודו, המביטות במדינת ישראל לא כעל בעיה אלא כעל שותפה בכירה. יש מדינות שמבקשות להתקרב, לשתף פעולה, ללמוד מן היכולת הישראלית לשלב נחישות ביטחונית עם חוסן ערכי וטכנולוגי. במקביל, הכלכלה הישראלית מפגינה עמידות מרשימה: הבורסה עולה גם בימי מלחמה, והשקל מתחזק. אין אלו רק נתונים פיננסיים. זהו ביטוי אקטואלי לכך שהעולם מזהה עוצמה שאינה רק צבאית אלא גם מוסרית, יציבה ובטוחה בצדקת דרכה. כאשר אומה עומדת על ערכיה בעוז – גם מי שאינו מסכים עמה לחלוטין לומד להעריך אותה.
לכן "נפל פחד היהודים עליהם" – פחד שהיה גם הכרה
עם ישראל הביא לעולם שני רעיונות יסוד: האמונה באלוהים והאמונה בכבוד האדם הנברא בצלם אלוהים. האמונה באלוהים לבדה איננה מספיקה. גם האסלאמיסטים מדברים בשם אלוהים. אך הרעיון שהאדם – כל אדם – נברא בצלם אלוהים ולכן ראוי לכבוד ולחיים, איננו מובן מאליו.
רק פעמיים נזכר בתורה רעיון צלם אלוהים. בראשית פרק א' – עם בריאת האדם, כדי לבסס את אחריותו המוסרית לעולם. ובבראשית פרק ט' – "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם". דווקא משום שהאדם נברא בצלם אלוהים – אסור לשפוך את דמו; ומי ששופך דם חפים מפשע, נושא באחריות חמורה.
כאשר אנחנו נלחמים ברוצחים המבקשים לכלות אותנו – אנחנו נלחמים למען צלם אלוהים, לא נגדו. כדי להגן על חיי אדם ועל כבוד אדם, לעיתים אין מנוס ממלחמה במי שמבקש להשחיתם. זו איננה סתירה למוסר – זו הגנה עליו.
וכאן אנו שבים לימי הפורים שלנו.
מדינת ישראל חייבת להיות מגדלור של עוצמה צבאית ועוצמה ערכית – כוח ומוסר גם יחד. מן הימים הללו, המזכירים כל כך את ימי הפורים ההם לפני אלפיים וחמש מאות שנה, אנו אומרים לעולם: עוצמה איננה ההפך מערכים. עם ישראל מוכיח שאפשר להיות עוצמתי מאוד ומוסרי מאוד בעת ובעונה אחת.
תמיר גרנות צילום: גדי קבלואנחנו מבקשים ידידות ושותפות מכל אומה ומכל אדם. נכבד כל מי שנברא בצלם אלוהים – ובלבד שיכבד גם הוא את צלם האלוהים שבאדם האחר. אך לא נוותר על העוצמה שלנו, לא על אדמתנו, ולא על ערכינו – שהם, בסופו של דבר, ערכיה היסודיים של האנושות כולה.
עוצמה ומוסר יחד אמנם מפילים פחד, אך גם מעוררים השראה. פורים שמח.
