כשאיראן חסמה את מצר הורמוז בפברואר 2026, היא עשתה את המהלך שהעולם חשש ממנו עשרות שנים. בטווח הקצר, הוא עבד. 20 מיליון חביות נפט ביום הפסיקו לזרום. חמישית מסחר הגז הטבעי הנוזלי העולמי נעלמה מהשוק. שליש מסחר הדשנים הבינלאומי - אוריאה, אמוניה, גופרית - נתקע בצד המפרצי. שליש מייצור ההליום בעולם, שסגירתו מאיימת על ייצור שבבים ותעשיית הבינה המלאכותית, נחסם בקטאר. מחירי הנפט חצו את רף ה-115 דולר לחבית. מחירי האוריאה קפצו ב-50%. סוכנות האנרגיה הבינלאומית קראה לזה ״שיבוש האספקה הגדול בהיסטוריה של שוק הנפט העולמי״.
ההצלחה האיראנית תורגמה גם למישור הדיפלומטי-צבאי. ארצות הברית כשלה בנסיון להקמת קואליציה לשחרור המצר. בנסיון הראשון מול בנות בריתה באירופה ובנאט״ו ובנסיון השני מול מדינות מרכזיות באסיה, שהן הנפגעות העיקריות מהמצור. נסיון דומה שיזמו מדינות המפרץ במועצת הביטחון נענה בווטו רוסי, סיני ואף צרפתי. לא זו אף זו, מדינות דוגמת יפן, דרום קוריאה וצרפת פנו לטהרן ישירות על מנת להבטיח מעבר בטוח לאניות. זהו רגע של נצחון אסטרטגי שאין להמעיט בערכו.
חרף ההצלחה בטווח המיידי, המהלך האיראני האלים בהורמוז הוציא לדרך שורה של תהליכים שיכרסמו באופן מהיר בערכו של המנוף בו היא עושה כעת שימוש. יתרה מזאת, בדומה לדוגמאות אחרות מן ההיסטוריה הלא רחוקה – טהרן עשויה להתחרט על כך.
נקודת חנק שאינה נקודת חנק
מצר הורמוז לא דומה למצרי מלאקה באסיה, לתעלת סואץ או פנמה. בשלושת המעברים הללו, הקריטיים לתעבורת הסחורות העולמית, צריך לעבור דרך – מצד לצד – על מנת לשנע את הסחורה. אסיה לאירופה. אוקיאנוס שקט לאטלנטי. אין חלופה למעברים הללו. הורמוז שונה מהותית: לא עוברים דרכו, אלא נכנסים אליו על מנת לקחת דבר מה – נפט, גז, תוצרים פטרוכימיים – ואז יוצאים בחזרה. ההבדל הזה מהותי. קריטי. אם ניתן להשיג את המשאבים מבלי להיכנס למצר, הוא מאבד את ערכו. כלומר, ניתן לבנות אלטרנטיבה כלכלית ואנרגטית שתייתר אותו כליל.
ההיסטוריה מלמדת שהרגע שבו מונופוליסט עושה שימוש אלים במונופול שלו הוא הרגע שבו הוא מתחיל לגווע
ההיסטוריה מלמדת שהרגע שבו מונופוליסט עושה שימוש אלים במונופול שלו הוא הרגע שבו הוא מתחיל לגווע. באפריל 2025, לאחר עשורים של מונופול בתחום הפקת המתכות הנדירות, סין החליטה על הגבלות ייצוא מחמירות. מטוסי קרב, רכבים חשמליים, טורבינות רוח, מעבדי בינה מלאכותית ועוד – כולם תלויים באספקה סדירה של המשאב הייחודי הזה, לעתים עד כדי 90% תלות בסין. העולם קיבל את המסר, קיפל את הזנב בהפעלת מנופים כלכליים מידיים מול סין, ופעל. שורת תקנות סביבתיות שמנעו עיבוד מתכות נדירות בהמיספרה המערבית הוסרו, ארצות-הברית העבירה את ה-Strategic Minerals Act ובשיתוף פעולה עם אוסטרליה, יפן, סעודיה ומדינות נוספות הוציאה לדרך תהליך תיעוש שצפוי לצמצם משמעותית את המונופול האסטרטגי הסיני בתחום בטווח הבינוני-ארוך. הכרייה צפויה לצמוח משמעותית בתוך חמש שנים וההפקה והעיבוד בטווח זמן של עשור.
איראן עשתה בדיוק את אותה טעות: היא חשפה את המנוף של הורמוז, שהוא משמעותית נמוך משיעור התלות העולמי בהשוואה למנוף הסיני בתחום המתכות הנדירות וניתן לפרק אותו מהר יותר וביעילות רבה יותר, אם תתמדנה מדינות העולם בגיבוש החלופה. שלשה תהליכים כבר יצאו לדרך והם צפויים לשחוק עד לאיין לחלוטין את מנוף הורמוז.
התהליך הראשון: שכפול אמריקאי של מודל רוסיה/אירופה
לפני עשור, ארצות הברית היתה מדינה תלוייה אנרגטית. גם בתחום הגז הטבעי וגם בתחום הנפט. כיום היא היצרנית הגדולה ביותר בעולם של שני המשאבים הללו, ושיעור ההפקה והייצוא שלהם רק הולך ועולה. נכון להיום, פועלים בארצות הברית שמונה מסופי ייצוא של גז טבעי בקיבולת של 14.5 מיליארד רגל מעוקב ליום. שמונה נוספים יסיימו בניה בקרוב ויכפילו את הקיבולת. עד סוף העשור ארצות הברית צפוייה לייצא 22 מיליארד רגל מעוקב ולהפוך לספקית הגז הדולה בעולם. בשבוע שעבר אישר משרד האנרגיה האמריקאית פתיחה של 11 מתקנים נוספים בטקסס והשקה של מסוף ייצוא ענק נוסף במפרץ מקסיקו.
לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה, הגז האמריקאי נכנס בנעלי הגז הרוסי באופן שפיתח תלות אירופאית בארצות הברית ומקור הכנסה אדיר לתעשייה האמריקאית בעקבות עליה של 350% במחירים לאור היעלמותו הפתאומית של הגז הרוסי. ניתן לצפות שארצות הברית תעשה דבר דומה לגז הקטארי ללקוחותיו המרכזיים במזרח אסיה – קוריאה, יפן, טיוואן ועוד.
ראשת הממשלה היפנית טקאיצ׳י כבר הצהירה על שורה של מהלכים ממשלתיים לצמצום התלות בגז מהורמוז, לרבות השקעה בפיתוח גז בארצות הברית למטרות אספקה ליפן, וכן שורה של מהלכי תשתית שנועדו לאפשר לארץ השמש העולה ליהנות מביטחון אנרגטי.
התהליך השני: צנרת נפט ענפה שתוציא את הזהב השחור
כאן ניתן לראות את התהליך ממומש בצורה מרשימה בזמן אמת. בניגוד למגזר הגז הטבעי בו סגירת מצרי הורמוז באמת צמצמה את הייצוא בכ-90%, בתחום הנפט סגירת מצרי הורמוז נבלמה באזור ה-50% הודות למהלך סעודי מבריק.
בתוך ימים מתחילת המלחמה הפעילה סעודיה את צינור המזרח-מערב שלה. 1,200 קילומטר מאבקאיק שבגזרת המפרץ ועד ינבוע שבים האדום. מה שבתחילה נראה כצינור שכשיר לאספקת 1-2 מליון חביות ביום הוכח כצינור המספק כ-7 מיליון חביות ביום. זו כבר חלופה בעלת משמעות. צינור נוסף, ה-ADCOP האמיראתי, מזרים כעת כשני מיליון חביות ביום דרך נמל פוג׳יירה שמחוץ למיצרי הורמוז (הנמל, שלא זכה לארכיטקטורת הגנה אווירית ראויה בתחילת הקרבות ונפגע, שב לפעילות). ביחד, שני הצינורות הללו מספקים כ-50% מכושר ההעברה של הורמוז, וזה מבלי שהיתה הכנה ראויה לתרחיש סגירה מוחלט.
שורה של מיזמים שהיו תקועים לאורך שנים להכפלת הקיבולת של צינורות החלופה להורמוז, בעיקר בשל ההסתברות הנמוכה של חסימה אלימה מתמשכת של המיצר, מתעוררים כעת. סעודיה שוקלת את הכפלת הצינור וחיבורים שלו למסופים נוספים בים האדום, כמו גם שדרוג נמל ג׳דה למשימות תזקיקים ועוד (בתרחיש של נורמליזציה ניתן לראות את הצנרת הזו מתחברת לנמלי חיפה ואשדוד, אולי אף דרך קצא״א).
מצפון מגיע שחקן נוסף, שלילי מבחינת ישראל בהיבטים הגיאופוליטיים אבל בהחלט רלוונטי לשחיקת המנוף האיראני – מסדרון האנרגיה מפרץ-סוריה-טורקיה
מצפון מגיע שחקן נוסף, שלילי מבחינת ישראל בהיבטים הגיאופוליטיים אבל בהחלט רלוונטי לשחיקת המנוף האיראני – מסדרון האנרגיה מפרץ-סוריה-טורקיה. יתרונו המרכזי הוא בחיבור לצנרת הליבה הטורקית באזור ג׳יהאן (משם מקבלת ישראל כ-50% מהנפט שלה שמגיע דרך אזרביג׳אן) ומשם ישירות לאירופה.
התהליך השלישי: הרנסנס בתחום הגרעין האזרחי
אם עד לפני חודשים ספורים העדיפו מנהיגי המערב ומזרח אסיה לדבר על אנרגיה אטומית בזהירות פוליטית מתנצלת, הרי שכעת השיח עבר למגרש של דחיפות אסטרטגית קיומית. באירופה, שנת 2026 מסמנת את קץ עידן ההססנות. נשיאת הנציבות, אורסולה פון דר ליין, הגדירה זאת בבהירות בפסגת פריז לפני מספר שבועות כתיקון של "טעות אסטרטגית", והצהירה כי הגרעין הוא הערובה היחידה לעצמאות אנרגטית. אירופה אינה מסתפקת עוד בהצהרות, אלא יוצקת תוכן כלכלי בדמות תקציבי עתק ואימוץ טכנולוגיית הכורים המודולריים. נקבעו יעדים אגרסיביים להשמשת כורים מחדש וקביעת תקני בטיחות ריאליים שיאפשרו את הקמתם של מתקנים חדשים.
שינוי הגישה הדרמטי ביותר נרשם בברלין. הקנצלר פרידריך מרץ הודה פומבית כי סגירת הכורים הגרעיניים הייתה "טעות אסטרטגית חמורה" שהובילה למחסור בכושר ייצור וליוקר אנרגיה חסר תקדים. מרץ הבהיר כי גרמניה אינה יכולה עוד לסבסד מחירי אנרגיה גבוהים לאורך זמן, וקרא לבחון מחדש את הטכנולוגיה הגרעינית, בדגש על כורי הדור הבא, כדי להשיב למדינה את התחרותיות התעשייתית שלה.
באסיה, התלויה מאד במפרץ הפרסי, ראש ממשלת יפן מובילה את המהלך הגרעיני. לפני מספר חודשים הופעל מחדש הכור הגרעיני הגדול בעולם (9 ג׳יגה חשמל, כמחצית מכל צריכת החשמל של ישראל) וטוקיו פועלת במרץ לשיבת התחום למרכז הבמה. במפגשה עם הנשיא טראמפ במהלך המלחמה באיראן הכריזה טקאיצ׳י על השקעה של 40 מיליארד דולר בשת״פ בין היטאצ׳י היפנית לג׳נרל אלקטריק האמריקאית לבניית מתקני גרעין וטכנולוגיות מתקדמות באלבמה, טנסי ועל אדמת יפן. על פי דיווח ברויטרס מהשבוע, סגירת מצר הורמוז האיצה מאד את נחישות טוקיו, סיאול וטאיפה לפעול בתחום הגרעין.
גם במזרח התיכון ובמזרח אירופה המפה משתנה במהירות. מצרים משלימה בימים אלו את בנייתם של ארבעת הכורים הגרעיניים בתחנת "אל-דבעה", פרויקט בהובלה רוסית בעלות של כ-28.75 מיליארד דולר, שצפוי לספק כ-7% מצריכת החשמל של המדינה עם כורי VVER-1200 מתקדמים. במקביל, פולין מקדמת בנחישות את הפרויקט הגרעיני הראשון שלה בשיתוף פעולה עם Westinghouse האמריקאית, כאשר העבודות באתר הראשון בלוביאטובו-קופאלינו צפויות להתחיל ב-2026 במטרה להגיע ליכולת ייצור של 3750 מגה-וואט.
העובדות ברורות. ככל ששלוש המגמות הללו יימשכו, מנוף הורמוז יישחק בטווח זמן של 3-5 שנים. גם בתרחיש של רווח משמעותי מהמיצר בתקופת המעבר – ההפסד האיראני חד משמעי
העובדות ברורות. ככל ששלוש המגמות הללו יימשכו, מנוף הורמוז יישחק בטווח זמן של 3-5 שנים. גם בתרחיש של רווח משמעותי מהמיצר בתקופת המעבר – ההפסד האיראני חד משמעי.
כמה זה יוצא בסוף
בואו נעשה את החשבון. נניח שאיראן מצליחה לאכוף מנגנון דמי מעבר, כפי שהיא שואפת לבצע כעת בביטקוין ובויואן סיני. לפי ההערכות המרביות (שכפי שניתן לראות עד כה – ספק אם יתקיימו) של תעבורה במיצר ועל כל חבית תגבה איראן דולר אחד, היא תכניס כ-7.5 מיליארד דולר מדי שנה. אם נוסיף לכך את ה-500 אניות הגז טבעי שעוברות במיצר מדי שנה (כ-80 מיליון טון גז נוזלי) ועוד כ-3,500 כלי שיט המשנעים סחורות ליבה (אלומיניום, דשנים, תוצרים פטרוכימיים) ונניח גבייה של מיליון דולר לכלי שיט – נוספו לנו כ-4 מיליארד דולר לשנה. כלומר – במצטבר כ-12 מיליארד דולר הכנסה שנתית. במלים אחרות כ-120 דולר לאזרח איראני מדי שנה. סכום לא מבוטל במדינה ענייה הסובלת מבעיות כלכליות כרוניות אבל חסר משמעות למול עלויות השיקום של המדינה ואתגריו הכלכליים של המשטר.
התוצר של איראן לפני המלחמה עמד על כ-400 מיליארד דולר (כ-70% מהתוצר של מדינת ישראל הקטנה ממנה פי 10). המנהיגות האיראנית ויתרה על טריליון דולר תוצר בעשור האחרון לבדו על מנת לבצר את המסע לגרעין. תשתיות הנפט, הגז והזיקוק ספגו הרס שיידרשו שנים ארוכות ועשרות מיליארדי דולרים לשיקום. עיקר ההצלחה האיראנית באלימות כלפי הורמוז והמרחב היא באפשרות השכנוע של השכנות שלה לנטוש את ארצות הברית ואת המערב ולהשקיע את כספן ואת ההון המדיני שלהן בענק ההגמוני השיעי שמעבר למפרץ.
לאן כל זה הולך?
קשה מאד לזהות תפניות מבניות בזמן ההתרחשות. כשמצר באב-אל-מנדב נחסם על ידי החות׳ים העולם היטיב לעדכן את שרשרת הספנות והאספקה בזמן קצר. כך גם כשהגז הרוסי הפסיק לעבור בצנרת לאירופה. בעבר הרחוק יותר גם הפיראטים בצפון אפריקה שהתרגלו לכופר הצרפתי הלכו צעד אחד רחוק מדי והביאו לשינוי במדיניות החוץ האמריקאית, הקמת המארינס (לא פלא שהמנון היחידה מתחיל במילים ״לחופי טריפולי״) ודיכוי השוד הימי בים התיכון. להערכתי, אנחנו כאן בעיצומו של תהליך דומה של חלופה להורמוז.
יהונתן אדיריהמהלך האיראני במצר הביא להצלחה אדירה בטווח הקצר אבל בטווח הבינוני ארוך, ככל שתימשכנה המגמות שתוארו כאן והנחישות הפוליטית של צרכניות האנרגיה תיוותר על כנה, הוא יתגלה כמשגה אסטרטגי.
