בשבוע שעבר נפל דבר בישראל: בניגוד לעמדת הצבא, ממשלת ישראל הורתה לקדם תוכנית לכיבוש מעוזי חמאס שנותרו ברצועת עזה. בעת הבהולה הזו, אנו שמים רגע בצד חילוקי דעות חריפים בינינו כדי לצאת בקריאה מאוחדת לממשלה: שקלו את הרע במיעוטו מול מתווה שכעת עלול להיות אסוני.
שניים מהחתומים על טור זה חשבו שמלכתחילה היה צריך לכבוש את כלל רצועת עזה, אך כעת מצב השחיקה של החיילים והחברה הישראלית, כמו גם בזבוז האשראי המדיני המוגבל של ישראל, הופך מהלך זה למסוכן ללא שינוי רדיקלי במדיניות; אחד מן הכותבים חשב כי מראש יש ללכת להסדר אזורי ולא לכיבוש. יחד עם זאת, אנו מאוחדים בקריאת המצב כעת: כיבוש ישראלי מלא של עזה בשלב הזה, שבו האוכלוסייה האזרחית בעזה יצאה זה עתה ממשבר הומניטרי חריף, וללא הכנות למנגנוני תמיכה וממשל אפקטיביים, הוא פתח לאסון.
החששות מרובים. ראשית כל, השחיקה הקשה של הצבא והחברה האזרחית יועצמו בשל הסיכון לחיי החטופים שנותרו בידי חמאס. לכך יש להוסיף את החשד הרווח כי גורמי קיצון בממשלת נתניהו ינצלו את עמדת הכוח שלהם כדי לדחוף להקמת התנחלויות לאחר ביסוס השליטה בשטח. אם נתחשב גם בזעם הבינלאומי על הרחבת הלחימה העצימה לאזורים שבהם מרוכזים אזרחי הרצועה, ובקריאות העולות מתוך ישראל עצמה נגד פגיעה באזרחים עזתים, כיבוש חפוז של מעוזי חמאס הנותרים עלול להפוך לשבר חברתי שיישרת את אויבי ישראל. האפקט המצטבר של מגמות אלו עשוי להוביל למצב של נסיגה ישראלית בטרם השלמת משימת מיגור חמאס. בכך, תניח ישראל את התשתית לשיקומו הן של הארגון הרצחני והן של רעיון "ההתנגדות" בחברה הפלסטינית ובאזור כולו.
לאור זאת, אנו מבקשים להציע לממשלה חלופה. המודל שנציג כאן הוא לא האידיאל של אף אחד מאיתנו, אלא הרע במיעוטו לאור משיכת הזמן ללא הכרעה ולאור המצב הגאו-אסטרטגי והפוליטי של ישראל.
ההיסטוריה הצבאית של המאה ה-20 מראה בבירור כי לא ניתן להחליף משטר בלי לשלוט באופן יעיל על האוכלוסייה, בין אם באופן צבאי ובין אם באמצעות חלופה שלטונית חזקה מבפנים, ולא ניתן להפקירה לגורל המקרה העיוור ולתהפוכות המלחמה בתקוות שווא ש"תסתדר"
ההיסטוריה הצבאית של המאה ה-20 מראה בבירור כי לא ניתן להחליף משטר בלי לשלוט באופן יעיל על האוכלוסייה, בין אם באופן צבאי ובין אם באמצעות חלופה שלטונית חזקה מבפנים, ולא ניתן להפקירה לגורל המקרה העיוור ולתהפוכות המלחמה בתקוות שווא ש"תסתדר". לכן, בטרם תתקבל ההחלטה על הכרעת מעוזי חמאס הנותרים, על צה"ל לבסס את שליטתו על החלקים ברצועה בהם הוא אוחז, ולהקים בהם, או בחלקם, את התשתית הפיזית והשלטונית הדרושה לשיכון, הזנה, ומתן שירותים לאוכלוסייה האזרחית - ראשית כל במרחב בין ציר פילדלפי לציר מורג. עם זאת, עדיף, גם אם הדבר נוגד את השיקולים המבצעיים, להגדיר שטח מקביל בצפון הרצועה ולאפשר תנועת אזרחים אליו, על מנת להזים חששות פלסטינים, בינלאומיים וישראליים לתוכניות טרנספר ועידוד הגירה. בכפוף לסינון קפדני, יאפשר צה"ל לאוכלוסייה אזרחית לעבור לאזורים שבשליטתו, ויפתח בתהליכי שיקום אינטנסיבי ומתן פתרונות הומניטריים.
לדעת שניים מאיתנו (פרופ' אורבך וד"ר בוקסמן) רק בשלב זה יהיה ניתן לשקול פריצה למעוזי חמאס הנותרים. לדעתו של הכותב השלישי (ד"ר מוהר) הקמת חלופה הומניטרית מסוג זה עשויה לערער את הלגיטימציה של חמאס אל מול העזתים, כך שהכנעת הארגון תהיה פחות מדממת לכל הצדדים, ואולי אף ייווצר מנוף לחץ טוב יותר לעסקת חטופים. מכל מקום, הקמת חלופה הומניטרית הינה הכרחית ואין לדלג עליה. ניסיון לאלתר פתרונות הומניטריים תוך כדי תנועה על ידי הרחבת מודל בסיסי ואפוי למחצה למאות אלפי אזרחים עזתים, ללא התנסות מוקדמת במספרים מצומצמים יותר, יבטיח כישלון לא רק הומניטרי ומוסרי אלא גם מדיני וצבאי.
עד כה נרתעה הממשלה מהזמנה פתוחה לרשות הפלסטינית לקחת חלק בממשל בחלקים ברצועה במעטפת ביטחון צה"לית - רתיעה הדדית, שכן גם הרשות הפלסטינית לא הביעה נכונות לכך, לא שכן ללחימה אקטיבית בחמאס
עד כה נרתעה הממשלה מהזמנה פתוחה לרשות הפלסטינית לקחת חלק בממשל בחלקים ברצועה במעטפת ביטחון צה"לית - רתיעה הדדית, שכן גם הרשות הפלסטינית לא הביעה נכונות לכך, לא שכן ללחימה אקטיבית בחמאס. עד כה נרתע גם צה"ל מקידום תוכנית לממשל צבאי, על כל האחריות המשפטית הכרוכה בכך. האזרחים העזתים נופלים בין הכיסאות ואיתם הלגיטימיות הפנימית והבינלאומית של ישראל. ראש הממשלה נתניהו אמנם הצהיר כי הוא מכוון לממשל ערבי, שאינו חמאס ואינו הרשות – אבל אין כרגע שום ממשלה ערבית המוכנה לקחת חלק פעיל בתוכניות אלו.
לכותבי מאמר זה דעות שונות על מהו המודל השלטוני העדיף בעזה, ובאלו תנאים, אך ברור לכולנו כי לא ניתן לקדם תוכניות צבאיות שיובילו בהכרח לעקירה של מאות אלפי עזתים ללא כיסוי הומניטרי וממשלי מתפקד. דרושה הכרעה בין החלופות המצויות לשלטון חלופי בעזה, ויש לקבלה בטווח הזמן המיידי.
פרופ' דני אורבך וד"ר יונתן בוקסמן הם ממחברי המחקר "בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל", שראה אור במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים; ד"ר יריב מוהר הוא חוקר טרור ואלימות פוליטית ומנהל שותף ביוזמה לביטחון וזכויות האדם
