1. על משא ומתן עם לבנון. בוושינגטון היתה פגישה לראשית משא ומתן עם לבנון. באמצעי התקשורת הציגו זאת כאירוע היסטורי של משא ומתן מדיני. היה פעם שיר מימי תש"ח "רבותי, ההיסטוריה חוזרת". לפחות פעמיים בהן השתתפתי היה משא ומתן מדיני-דיפלומטי גלוי עם לבנון. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, ניהלנו במשך כחמישה חודשים משא ומתן, לסירוגין בקריית שמונה ובח'אלדה הסמוכה לביירות, בהשתתפות ארה"ב. בראש משלחתנו עמד ד"ר דוד קמחי המנוח, מנכ"ל משרד החוץ, בראש משלחת לבנון השגריר ד"ר אנטואן פתאל, ומטעם ארה"ב היו השגרירים פיליפ חביב ומוריס דרייפר. המשלחות כללו דיפלומטים ממשרד החוץ בעלי מיומנות וניסיון וקציני צבא, מצדנו בין היתר אלוף אברהם (אברשה) טמיר והתא"לים מנחם עינן ואורי שגיא (לימים אלופים) ועמוס גלבוע.
הייתי אז היועץ המשפטי של משרד החוץ וחבר המשלחת האחראי גם לניסוח. לבנון היתה מפוצלת גם אז, לכל חבר משלחת – מארוני, סוני, שיעי או דרוזי היו "בעלי בתים" משלו. המשא ומתן הוליד הסכם מיום 17.5.83 שנחתם ואושר אך טורפד על ידי סוריה ולא המריא. ואולם, תכניו של ההסכם, שהיה דרגה אחת מתחת להסכם שלום, שרירים וקיימים במידה לא מועטה, כולל אזור הביטחון ויחסים אזרחיים מסוימים. הייתי רוצה לקוות ששגריר ישראל בארה"ב הד"ר יחיאל לייטר למד את ההסכם ואת פרשנותו המצויה בכתובים, כי השאלות דומות גם היום, וגם הסכנות לאי יישומו לא פחתו. סבב אחר של משא ומתן עם לבנון היה אחרי ועידת מדריד ב-1991-1993, בה השתתפתי והייתי ראש המשלחת מול ירדן והפלסטינאים, ומצידנו הובילו בגזרת לבנון השגרירים יוסף הדס (לימים מנכ"ל משרד החוץ) ואורי לוברני המומחה ליחסים עם הערבים. הקושי אז, שוב, היה תלותה של לבנון בסוריה, הלוואי שאכן חל שינוי.
2. היחס למערכת האכיפה. הפוליטיקאיות והפוליטיקאים עושים כל מאמץ להפוך את המשפט והייעוץ המשפטי לקרקס, כך באולם, כך בכנסת וכך מול היועצת המשפטית לממשלה והיועצים המשפטיים האחרים. למרבה הצער הצליחו במידה רבה, והאירועים בבית המשפט בעניין בן גביר הם רק סימפטום, וככל שמערכת הבחירות מתקרבת הטונים עולים. בעיניי המשפילים הללו לא את מערכת המשפט הם מעליבים אלא את מדינת ישראל, שזכתה תדיר לשבחים בתחום זה בעולם והיום רואיה מנידים ראש, כולל הקהילה היהודית בארה"ב.
3. על החוסן. בימים שלפני פסח רצו בנותינו וחתנינו לצאת למסעדה עם אמא ואבא. אודה שאיני חובב מסעדות. אך הצטרפתי. זכרתי את ימי האינתיפאדה השניה שדרכי ציון היו אבלות והמסעדות ריקות ופעם בשבוע היינו יוצאים למסעדה ועמנו חברים כדי להפגין נוכחות ולתת פרנסה. להפתעתי המסעדה הפעם היתה גדושה (במסעדה אחרת לא היה שולחן פנוי לרפואה). שמחתי. נזכרתי כי, להבדיל, כך ראיתי בבירות שלפני ארבעים שנה יותר – אש קרבות מזה ובתי קפה מזה, אך ההבדל הוא שכלפי לבנון לא היה איום קיומי ומלחמה בכמה וכמה חזיתות. ועוד, כאשר בפסח עם המשפחה בכנרת כמנהגנו, היו אזעקות שבהן המקלט כינס מתפללים קוראים בתורה עם חיילים שנזדמנו ואורחים מכל הסוגים האנושיים, באחוה ורעות.
4. על ראש ממשלה ויועצים. מזדמן לי לצפות מידי פעם בסרטונים ששולח ראש הממשלה לתקשורת. משהו סמלי עצוב בבדידות הבולטת המסומלת בהופעתו ובהימנעותו משאלות תקשורת. איני יודע אם יש לראש הממשלה חברים אישיים, אך בבחירת יועצים הוא נכשל באופן מובהק שוב ושוב, ורבים מהם הופכים ליריביו שלא לומר אויביו הפוליטיים ובהם חלק משריו בעבר. נזכרתי בדברי ר' משה חיים לוצאטו בעל ספר המוסר מסילת ישרים בפרק על קניית הענוה: "כי רוב השרים והמלכים או כל בעלי היכולת נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם, על כן מי שעיניו בראשו יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנות לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, יותר ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתו. כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד, והחברים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו".
5. ומילה לסיום. ואחרי שאמרנו כל אלה, אנו עומדים בסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ויום העצמאות. מדינת ישראל היא פיקדון יקר מכל יקר שההשגחה וההיסטוריה היהודית הפקידו בידי דורותינו אלה. עלינו לשמור עליהם מכל משמר, את המחיר לעצמאות שילמו ומשלמות משפחות השכול הרבות ושהתרבו עוד בשנים אלה מאז 7.10, כולל משפחתנו לדורותיה, ומשלמים הפצועים בגוף וברוח אבל המחיר הנורא כולל ציווי קדוש לשמירה על המדינה שצה"ל וכוחות הביטחון עומסים על שכמם, שהעוסקים בזוטות התככים הפוליטיים יזכרו הן את אחריותם הן את חובתם. חג עצמאות שמח אחרי שנזכור ונזכיר את ההולכים.
