(צילום: טל שמעוני)
25 שנה עברו מאותו ערב שבו ראה רוברטו הופמן את העמק מואר בפצצות תאורה, והרגיש שמשהו רע קרה - והוא זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. "חשבתי שפרצה מלחמה", שחזר. "התקשרתי למוקד, אמרתי את השם של הבן שלי, ואמרו לי 'אני לא יכול לדבר איתך'. אמרתי לו שככה כבר קיבלתי את התשובה".
כבר מגיל קטן היה ברור לסמ"ר אלחנדרו (אָלֶה) הופמן ז"ל שהוא יהיה לוחם. כבן של עולים מארגנטינה וגרו בקיבוץ משגב עם שבגליל העליון, השירות ברצועת הביטחון בדרום לבנון היה עבורו משימה חשובה במיוחד, ממש הגנה על הבית.
בתחילת השבוע שבו אירע אסון המסוקים הגיעה אמו של רוברטו לביקור מארגנטינה. אלחנדרו ידע שהוא צריך לעלות לתעסוקה מבצעית בלבנון וביקש מסבתו להקדים את הביקור במספר ימים כדי שיוכל לבקר אותה.
אלחנדרו סידר לעצמו "אפטר" קצר של כמה שעות והגיע לארוחת בוקר בבית המשפחה במשגב עם. הוא הצטלם יחד עם אחותו, בתמונה שהייתה למעשה האחרונה של אלחנדרו. "הוא לא דיבר הרבה בארוחה הזו. ידענו שהוא הולך להיכנס ללבנון, אף פעם הוא לא הסתיר את זה מאיתנו. זו הייתה אמורה להיות הפעם השמינית שלו בלבנון, וכנראה זה היה הגורל שלו".
בשלב מסוים של הארוחה, יומיים לפני שעלה על המסוק, אמר אלחנדרו "אני אמות מתישהו, אולי אפילו במלחמה, אבל זה לא כל כך משנה, אני הולך ללבנון כדי להגן על הבית". המשפחה זעמה איך הוא יכול לומר דברים כאלה, ואלחנדרו השיב. "אתם לא מבינים כלום. הצבא שלנו זה כמו מכונה אחת גדולה, ואני בורג כזה קטן. אבל בלי הבורג הזה כל המכונה לא עובדת".
"אחרי שהוא אמר את זה הוא קם מארוחת הבוקר, לקחת את כל הדברים שלו ונעלם לי", שחזר רוברטו. "אז הרגשתי שמשהו יקרה. זאת האמת. ידעתי שמשהו יקרה".
6 צפייה בגלריה
סמ"ר אלחנדרו (אָלֶה) הופמן ז"ל. "הרגשתי שמשהו יקרה, ידעתי שמשהו יקרה"
(באדיבות המשפחה)
בערב האסון רוברטו ישב בסלון ביתו עם אמא שלו, שלא כל כך הבינה מה היא רואה מחוץ לחלון. "מהסלון שלנו ראו את כל העמק, ואמא שלי שאלה מה זה כל האורות בחוץ. הסתכלתי החוצה וראיתי פצצות תאורה בכל מקום, חשבתי שפרצה מלחמה. יצאתי החוצה עם הכלב ולא שמעתי בומים, לא הבנתי מה זה".
רוברטו הרגיש שמשהו רע קרה, פתח טלוויזיה וחיכה לשמוע את העדכונים. "דיברו על מסוק שנפל, עמירם לוין (מפקד פיקוד הצפון – ס"ח) קרא לאנשים לא להפיץ שמועות ואם יש משפחות מודאגות שיתקשרו למספר שמופיע במסך לבירור בנוגע לחיילים".
בדרך כלל כשפורסמו בתקשורת תקריות צבאיות אלחנדרו היה מתקשר להרגיע את המשפחה ולהודיע שהכל בסדר. הפעם לא התקבלה אף שיחה. רוברטו החליט להתקשר למספר של המוקד.
"נתתי לחייל שם, מספר אישי של הבן, כל הפרטים. הוא ענה לי 'אני לא יכול לדבר איתך'. אמרתי לו 'אתה כבר אומר לי בזה משהו. הוא מופיע בשמות?'. הוא ענה 'אני לא יכול להגיד לך'. אמרתי לו שבזה קיבלתי את תשובתו וניתקתי".
6 צפייה בגלריה
זירת ההתרסקות. "חשבתי שפרצה מלחמה. התקשרתי למוקד וסירבו לדבר איתי"
(צילום: עמנואל אילן)
כל הלילה נשאר רוברטו ער וחיכה לדפיקה על הדלת. "ישבתי בסלון וחיכיתי. מיד אחרי הנקישה הראשונה פתחתי את הדלת בערך 20 סנטימטרים וצעקתי 'מלאכי המוות לא נכנסים לבית שלי'. עד היום אני זוכר את הצעקה הזו. אחר כך נתתי להם להיכנס, לא ידעתי מה קורה סביבי, לא קלטתי כלום".
"כשהלכתי לקבור את אָלֶה אמרתי לקצינה של הנח"ל שתביא לי כומתה כי אני הולך לקבור את הבן שלי עם כומתה ולא כיפה, כי הוא באמת כל כך אהב את צבא וכל כך אהב את החיים שלו ברגע הזה", נזכר רוברטו.
"קברתי אותו במו ידיי. לקחתי את האת של החייל וסיימתי את הקבורה. גם מתוך כבוד וגם מתוך צורך להגיד לעצמי 'כן, זה קורה, זה לא סיוט'. זה סיוט של החיים, אבל לא סיוט שהכרתי".
במשך תקופה ארוכה הכומתה הירוקה של הנח"ל לא ירדה מהראש של רוברטו. עם הזמן, ככל שהצליח לקום מהשכול כך הכומתה ירדה יותר מהראש. אבל בכל זאת, כשהוא מגיע לאנדרטה לזכר חללי האסון בשאר יישוב הוא מקפיד לחבוש את הכומתה. "זה גם בשביל הכבוד וגם בגלל שאני לא יכול בלי זה. זה תהליך, ואני מניח שיגיע הזמן וגם כשאגיע לפה הכומתה תישאר בסוף בבית".
25 שנה עברו מאז מותו של אלחנדרו, וההתמודדות עם הגעגועים לא הופכת לפשוטה יותר. "אלה 25 שנה יותר מדי. יותר מדי קדיש, יותר מדי ללכת לקבר ולשים את הפרחים, יותר מדי לא לבכות – כי הדמעות כבר לא יוצאות, הן יושבות לי בפנים, חותכות לי את הוורידים בארבעה בפברואר, ואחרי זה אני חי בחזרה".
שמונה שנים עברו מאז האסון ועד שרוברטו למד לחיות עם המוות של בנו ולהמשיך בחיים. מתוך הקשיים והצמיחה הוא החליט לסייע למשפחות שכולות "טריות" וללוות אותן בשנים הראשונות.
"הורה שכול חדש תמיד שואל אותי, כאחד שכבר יותר משני עשורים במצב הזה, 'מה יהיה? זה יעבור עוד שנה-שנתיים? אנחנו נחייה יותר טוב?'", סיפר רוברטו. "אני אומר את האמת. זה בדיוק הפוך. הגעגועים גדולים יותר, אבל אתה תנסה לגבש מה אתה רוצה להיות, או ליתר דיוק, מה אתה לא רוצה להיות. היתר יקרה לבד".
