עוד מוקדם לסכם את מלחמת "שאגת הארי", שתוצאותיה והשלכותיה יתבררו רק לאורך זמן, אבל ישנם כמה דברים שכבר ברורים לחלוטין. טובי וטובות בנינו ובנותינו התגייסו בפעם המי יודע כמה בשנתיים וחצי האחרונות – ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, גברים ונשים – כדי להגן על הבית. בעיצומה של המלחמה חשף צה"ל ש-21% מהכוחות הלוחמים שלו מורכבים מנשים, 35% ממשרתות הקבע הן נשים, ובחלק מהמערכים (כמו מערך ההגנה האווירית, שמציל בכל יום חיים של ישראליים) שיעור הנשים עומד כבר על כ-50% מכלל הלוחמים.
יש לקוות, שוב, שביום שלאחר המלחמה הדיון על שילוב נשים בצה"ל יתייתר – לצערנו, המובן מאליו, בטח לאחר גילויי גבורת הנשים הלוחמות ב-7 באוקטובר ומאז, הופך בשגרת היום לנושא שיש המבקשים לשים אותו תחת סימן שאלה. במסגרת תפקידי כיו"ר נעמת אני מסיירת לא מעט ברחבי הארץ ונפגשת עם לא מעט בעלי תפקידים, גם בצה"ל. קצינים בכירים מאד עמם אני נפגשת חוזרים פעם אחר פעם על האמירה "אין צה"ל בלי נשים" – יש לקוות שאת מה שמבינים רבים בצה"ל יבינו ביום מן הימים גם אנשי ציבור ופוליטיקאים.
אבל צריך לומר את האמת. אפילו בצה"ל, ובטח בחברה הישראלית בכלל – אנו רחוקות עדיין מהמנוחה והנחלה. המציאות היא שנשים ישראליות הן חלק בלתי נפרד מהמאמץ הלאומי, אבל לא חלק משמעותי ממעגל קבלת ההחלטות. ביום האישה שצוין לא מזמן קיבלתי כרגיל שלל ברכות מאנשים שכוונותיהם טהורות. דווקא בגלל זה חשתי תחושות תסכול רבות. נשים בישראל לא זקוקות לפרחים פעם בשנה ולא שיגידו לנו כמה מהממות ומדהימות אנחנו. נשים הן 51% מהאוכלוסיה בישראל – תזרקו את הפרחים לפח ותפנו לנו מקום סביב שולחן קבלת ההחלטות. לא רק בצה"ל או בממשלה אלא בגופים ציבוריים, בחברות מוטות עובדים במשק, בכל מקום. לא כטובה שעושים למישהי אלא כי זה הדבר שהיה אמור להיות כבר ממזמן טריויאלי וברור מאליו.
נשים בישראל הן לוחמות, קצינות, טייסות, מפקדות אבל גם רופאות , אחיות, קרייריסטיות – ובמקביל אלו שבמשפחות רבות מחזיקות את הבית שפוי ועל הרגליים כאשר בני הזוג במילואים. אלו שגם בשנת 2026 ברבים מהמקרים צריכות לדאוג במקביל להכל לטיפול בילדים, כאשר אין גנים ואין בתי ספר והבן זוג ממלא את חובתו הלאומית בצבא. כן, נשים בישראל אינן עומדות רק בחזית הקרב מעבר לגבולותנו אלא בחזית בבית, בעורף.
ישנו פער בלתי ניתן להסבר בין מקומן של הנשים בחברה הישראלית, בכלל המגזרים, לבין מקומן בקרב המחוקקים שלנו
ישנו פער בלתי ניתן להסבר בין מקומן של הנשים בחברה הישראלית, בכלל המגזרים, לבין מקומן בקרב המחוקקים שלנו. ישנן מפלגות בישראל שלנשים בכלל אסור להתמודד מטעמן בבחירות לכנסת, ישנם חברי כנסת שמסבירים לנו שנשים כלל אינן צריכות להתגייס לצה"ל, ודאי שלא לשירות משמעותי וקרבי. קרן האור הגדולה שלנו היא החברה הישראלית על כלל מגזריה – ממספר הנשים ההולך וגדל בחברה החרדית שפורצות את תקרות הזכוכית של שוק העבודה, דרך נשות הציונות הדתית שבמעשיהן עוסקות בתקומה יומיום ועד נשים במגזר הערבי שמסרבות לקבל כגזירת גורל את הטרור המשתולל במקומות מגוריהן.
חגית פארצילום: דוברות נעמתמה אנחנו יכולות לעשות בכדי לגשר על הפער הזה? במשפט אחד: להשמיע את קולנו. בתקשורת, בכנסת, וכן – גם בבחירות לכנסת. בין אם אנחנו ימין או שמאל – לדרוש מענה ותשובות הנוגעים לפער הזה, לבקש הסברים מה נבחרנו מתכוונים לעשות בפעם הבאה כדי לשנות את המציאות הקיימת.
חגית פאר היא יו"ר נעמת
