החומר החזק בטבע נקרא רומי. הוא אינו עומד לבדו. הוא מתחבר למערך אנושי, עוצמתי, בלתי נתפס בחוסנו - לעמית, רום, אלון, אלי, אילנה, מייה, מורן, גיא, קית' ואביבה, חן ואגם, חנה ז"ל, וגדי ועוד.
השבים והשבות מעזה.
העוצמה שלהם אינה כוח פיזי, והיא אינה נמדדת רק ביכולת לשרוד את הגיהינום, אלא ביכולת הבלתי נתפסת להישיר מבט - אל הציבור, אל המצלמות, אל עולם שלעיתים מעדיף לא לדעת - ולספר. בגילוי לב. באומץ.
בשבועות ובחודשים האחרונים פורסמו בתקשורת עדויות קשות של שבים ושבות, ובהן גם תיאורים של פגיעות מיניות, השפלות ושליטה מוחלטת בגוף ובנפש. אלו אינם כבר רסיסי שמועות, מידע והערכות, אלא תיאורים שנאמרים בקול רועד אך ברור, מפי מי שחזרו מן התופת ובחרו לא לשתוק.
העובדה שהם בוחרים להיחשף אינה מובנת מאליה. עבור נפגעות ונפגעים של אלימות בוודאי אלימות מינית, החשיפה עצמה היא שדה קרב נוסף. הבחירה לשתף - מול ספקנות, עיניים בוחנות, תגובות פוגעניות - היא מעשה של תעצומות נפש יוצאות דופן.
כבר בנובמבר 2023 התקיים דיון בנושא באו"ם, בשעה שרוב החטופות והחטופים עדיין היו בשבי. כבר אז עלתה הערכה ברורה, ונשמעה דרישה חד-משמעית להכרה בפגיעות המיניות ולשחרורם המיידי. מאז ועד היום הצטברו אינדיקציות, מידע וראיות, וההערכה התחלפה בידיעה מוצקה: עם חזרתם של שבים ושבות נוספים נחשפו עוד ועוד עדויות- על הפגיעה בהם עצמם ועל הפגיעה המתמשכת במי שנותרו מאחור בשבי. התמונה שהתבהרה אינה משתמעת לשתי פנים: זה קרה. זה מתועד. זה שיטתי. זו אינה טעות- זו מדיניות.
ההנהגה ידעה
וצריך לומר זאת ביושר: גם ההנהגה ידעה. בזמן אמת. ידעה שהחטופים אינם מוחזקים כ"קלף מיקוח" בלבד, אלא בני אדם הנתונים בכל רגע לעינויים, להשפלות, לאלימות מגדרית ולריסוק נפשי מתמשך.
ברגע שהעדות נמסרת בקול לציבור, היא חדלה להיות עניין אישי והופכת לאחריות ציבורית- של כולנו. לכן השיח סביב ועדת החקירה לאירועי אוקטובר חייב לכלול לא רק את מה שקרה ביום עצמו, אלא גם את מה שקרה אחר כך: את ניהול המלחמה, ובוודאי את ניהול המשא ומתן לשחרור החטופים והחטופות
וברגע שהעדות נמסרת בקול לציבור, היא חדלה להיות עניין אישי והופכת לאחריות ציבורית- של כולנו. לכן השיח סביב ועדת החקירה לאירועי אוקטובר חייב לכלול לא רק את מה שקרה ביום עצמו, אלא גם את מה שקרה אחר כך: את ניהול המלחמה, ובוודאי את ניהול המשא ומתן לשחרור החטופים והחטופות. צריך לבחון אילו שיקולים הובאו לשולחן ואילו הכריעו; אילו הערכות הוצגו, אילו סיכונים נשקלו ואילו קולות הושתקו - וגם מי הוזמנו לשבת סביב שולחן קבלת ההחלטות, ומי נותרו מחוץ לחדר.
כי אם אנחנו באמת מבקשים אחריות, לא די לחקור את מה שקרה בשטח. יש לחקור גם את מה שהתרחש בחדרים הסגורים, בחדרי הקבינט והממשלה: מה ידעו מקבלי ההחלטות, ואיך הידע הזה תורגם- או לא תורגם - להחלטות.
זהו כשל שדורש בחינה עמוקה: כשל מדיני, כשל מבצעי, אך לא פחות מכך כשל מוסרי. כשל שבו ידיעה ברורה על תופת אנושית, על פגיעה מתמשכת בגוף ובנפש, לא תורגמה בעקביות לפעולה, לדחיפות, לסדרי עדיפויות. כשל שבו יש חשש כבד ששיקולים פוליטיים גברו, שוב ושוב, על חובת ההגנה על אזרחים ואזרחיות שנחטפו והופקרו. זהו כשל שמחייב חקירה אמיצה, לא רק כדי להבין מה השתבש- אלא כדי לקבוע גבולות מוסריים ברורים לעתיד.
איילת רזין בית-אורולמרות הכשל, ולמרות שלקח הרבה יותר מדי זמן להשיב אותם הביתה, הם כאן. הם חזרו מהשבי כשגופם ונפשם פצועים, ובחרו לא לשתוק. להעמיד אמת מול ציבור.
והבחירה הזו מחייבת. לא רק את מקבלי ההחלטות, אלא את כולנו. לשאת את העדות שלהם לא כהשראה, אלא כהתחייבות: להאמין, להכיר, ולדרוש שמערכת שכשלה תיבחן עד תום.
החומר החזק בטבע אינו חסין משברים. הוא עומד בהם. הוא נסדק, אך אינו מתפורר. הוא זוכר - ומחייב גם אותנו לא לשכוח ולא לשתוק.
איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
