אני מעריץ את לינוי בר גפן. עיתונאית אמיצה וחריפה שהיתה, אגב, יכולה לעשות לביתה ולדאוג לעצמה להכנסה גבוהה בהרבה אם לא היתה מחליטה לפתוח את חמ"ל בר גפן, גוף שמנגיש שירותים רפואיים וזכויות חברתיות לאלו שזקוקים להם יותר מכול. יש סיבות טובות לסערה שמעורר ברשת הפוסט של בר גפן, שבו הודיעה כי בשנה הבאה בנה ייפרד ממערכת החינוך, והוא בן 11 בלבד, לטובת חינוך ביתי שלדבריה יקדם אותו יותר.
הפוסט עורר סערה כי נגע עמוק בנקודה הכי רגישה בנפש שלנו – הילדים שלנו. בר גפן צודקת: יש מחסור הולך וגובר במורים, יש מופעי אלימות, מילוליים ופיזיים, הולכים ומתרבים, והידע שהילדים שלנו רוכשים לא מספיק, לפי כל אמת מידה. זו לא רמת הידע שהם צריכים להסתובב איתה בעולם. לא כדי להגשים את החלומות שלהם, לא כדי להיות אנשים שתורמים לחברה, לא כדי להשתלב במערכות השכלה ועבודה מספקות. וכשמערכת חולה – אפשר להבין את הרצון להוציא ממנה את הילדים שלנו ולהגן עליהם. לתת להם יותר ממה שהיא יכולה לתת. כשמערכת חולה – אנחנו מסתכלים עליה ורואים את הסכנה בהתפשטות המחלה. גם אם לא הכול נגוע עכשיו, אנחנו חושבים, זה רק עניין של זמן.
אבל יש גם צד שני. מערכת החינוך בישראל, על אף בעיותיה הרבות, היא מערכת חינוך ציבורית שנבנתה על יסודות מצוינים, לא פחות. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא אנשים כמו בר גפן עצמה. לעומת ארצות-הברית, בישראל אנשי מדע מבריקים ואנשי תרבות מופלאים ויזמי היי-טק מרשימים ועיתונאים מעולים ואנשי שירות ציבורי מצוינים, לא גדלו בחינוך פרטי אלא בבתי ספר ציבוריים ובמוסדות להשכלה גבוהה ציבוריים. אצל המורה רבקה שלימדה אותם לקרוא ואצל המנהלת שרה שלימדה אותם להיות ישראלים. אנשים מוצלחים ומצליחים שיכולים לזקוף את ההצלחה שלהם, כמובן, לאופי שלהם ולבית שבו גדלו, אבל לא פחות מזה – למערכת החינוך הציבורית שבה התחנכו. שבה התחנכנו כולנו. זה לא היה רק הידע, אלו היו גם הערכים ודרכי החיים וההתנהלות שלימדה אותנו.
מה קרה למערכת הזאת? מה שקרה למערכות ציבוריות בכל העולם ומה שקרה לשאר המערכות הציבוריות בישראל: הממשלות לא המשיכו להשקיע בהם את מה שהן היו ראויות לו, פוליטיקאים הפסיקו להתעניין בהן כי להוביל שינויי עומק לא מביא לייקים, ותנודות פוליטיות תכופות – בחירות כל שנתיים-שלוש – לא איפשרו תכנון ארוך טווח שיאפשר לשפר אותן. אבל זה רק חלק מההסבר. חלק אחר, חשוב לא פחות הוא ההזנחה שלנו, הציבור החילוני והליברלי ששולח את ילדיו לחינוך הממלכתי, למערכת שבר-גפן מספידה. הדור שהקים את המדינה הזאת התחנך על האתוס של להיות חלק מהשירות הציבורי בכלל ואיש או אשת חינוך בפרט. כך הוא גם חינך את הילדים שלו. השגשוג של המדינה והשגשוג של הבית היו כרוכים זה בזה. אבל אחר כך, פנה המעמד הזה לעיסוקים אחרים. להגשמה עצמית אישית, למגזר הפרטי, לעשיית טוב באופן לא פוליטי. להסתגרות בדלת אמותיו.
את המחיר הזה משלמים הילדים שלנו
לפנייה הזו יש מחיר. ואת המחיר הזה משלמים הילדים שלנו. הילדים של הציבור הדתי והחרדי, אגב, לא משלמים את המחיר הזה. למה? משום שהאתוס של חינוך כשליחות נותר במערכות הללו בעינו, ומשום שנבחרי הציבור שלהם מציבים את החינוך בראש סדר העדיפויות וזוכרים היטב למי המנדט שלהם שייך – לציבור ששלח אותם לשם. עד כדי כך סדר העדיפויות שם ברור, שהמפלגות הדתיות והחרדיות מנצלות כל כניסה שלהן לממשלה כדי לדאוג לחינוך הממלכתי-דתי ולחינוך החרדי: לתקציבים, לתקנים, לסמכויות, לשעות של חינוך לערכים. הן מתנהגות כשחקן רציונלי שמבין שכדי להשפיע על חברה צריך להשפיע על החינוך. השחקן הלא רציונלי, עד היום לפחות, היו המפלגות הליברליות שמצביעיהם שולחים את ילדיהם לחינוך הממלכתי אבל הזניחו את החינוך במשך שנים.
אנחנו, שחיים במדינת ישראל, שנאבקים על דמותה כבר יותר משלוש שנים מול ניסיון ההחרבה שלה, צריכים לזכור שישראל היא מקום קטן. אי אפשר להסתפק בחלקת האלוהים שלנו בחינוך ביתי או לקוות לעוד איים של חינוך פרטי
וזה העניין האחרון שאי אפשר להתעלם ממנו. מערכת החינוך הממלכתית לא תתקן את עצמה אם אנחנו לא נדאג לשלוח נציגי ציבור לתקן אותה. אם אנחנו לא נבהיר לנציגי הציבור שלנו, ברמה הארצית והמקומית, שאנחנו דורשים מהם שיתקנו את המערכת הזו. שיוודאו שמקצוע ההוראה הוא מקצוע מתגמל ומספק וזוכה להערכה ציבורית. שיוודאו שהילדים שלנו יקבלו יותר שעות המוקדשים לא רק לחינוך טכנולוגי אלא גם לחינוך לדמוקרטיה.
רמי הודצילום: תום גניאנחנו, שחיים במדינת ישראל, שנאבקים על דמותה כבר יותר משלוש שנים מול ניסיון ההחרבה שלה, צריכים לזכור שישראל היא מקום קטן. היא לא אמריקה. אי אפשר להסתפק בחלקת האלוהים שלנו בחינוך ביתי או לקוות לעוד איים של חינוך פרטי שיאפשרו לנו לחיות פה במאחזים מבודדים ולקוות לטוב. זה פשוט לא יעבוד.
לינוי בר גפן נאבקת עבור מדינה טובה יותר והבראת מערכות יום יום. המאבק על מערכת החינוך נחוץ וההבראה שלה אפשרית. במדינת ישראל האישי הוא גם הפוליטי. והבחירות האישיות שלנו הן הבחירות הציבוריות שלנו, ובזמן הזה יותר מתמיד, כי עכשיו, ממש עכשיו, אנחנו קובעים את דמותה של המדינה שתהיה. ואיתה את עתיד ילדינו.
רמי הוד הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון ומחבר הספר: "שעת אפס: איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית - ואיך נתקן"
