"אני הכי מתגעגעת לחיבוק שלו. אין כמו החיבוק שלו. תמיד אמרתי לו שהוא החבקן הכי טוב שיש, ולא דמיינתי שאני אחכה כל כך הרבה זמן עד לחיבוק הבא", מספרת בדמעות מיכל בנדק, אמו של עמית בן ה-16, כשהיא יושבת לצד מיטתו בבית החולים. תשעה חודשים חלפו מאז חייהם של בני המשפחה השתנו מן הקצה לקצה.
בחודש מאי האחרון, עמית, חובב צילום תעופה ומטוסים, נפצע באורח אנוש בהתרסקות מטוס קל מול חוף תאיו בבת ים, ומאז הוא מאושפז בבית החולים כשהוא סובל מפגיעה נוירולוגית. "כל פעם ששואלים אותי 'מה שלומך?' אני אומרת 'בסדר', אבל זה ברור ששום דבר לא בסדר", אומרת מיכל בשיחה עם ynet. "החיים שלנו התהפכו לחלוטין. מהורים לילד שמח, סקרן, מאושר, עצמאי, בריא, הפכנו להורים לילד סיעודי באופן אבסולוטי - סיעודי וחסר ישע".
עמית עלה בצהריי אותו יום שישי על מטוס מסוג אולטרא-לייט, שהתרסק בים. מצילים של עיריית בת ים, לוחמי 669 ולוחמי האש של יחידת להבה חילצו אותו אל החוף, כשהוא במצב קשה. בבית החולים אובחן עם פגיעת ראש חמורה. "עמית היה הרבה זמן מתחת למים. לא בדיוק ברור כמה זמן, אבל מדובר על עשרות דקות. זמן שאף אחד לא שורד. ובכל זאת הוא כאן, וחי", אומרת מיכל.
למיכל, שהייתה אז בחופשה בתאילנד עם אמה ואחותה, הספיקה כתבה אחת באתרי החדשות כדי להבין שהפצוע הוא בנה הצעיר. "אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים", היא מספרת. "לאחותי קפץ פוש של ynet בזמן החופשה. היא ישר הסתכלה עלי ושאלה 'איפה עמית?', אבל לא רצתה להגיד לי, והבנתי שאני צריכה להסתכל בעצמי. לא סיימתי לקרוא את הכתבה, הגעתי עד 'נער בן 15', ומיד התקשרתי לעמית". לאחר שלא ענה, התקשרה האם לחבריו. "חבר אחד אמר לי שהוא לא יודע איפה הוא, אבל הבנתי שהוא מפחד לספר. אחרי זה חבר אחר ואמא שלו התקשרו וסיפרו בבכי שעמית נפצע".
תיעוד ההתרסקות של עמית בנדק בחוף בת ים
רונן, אביו של עמית, היה באותן שעות כבר בדרכו לבית החולים וולפסון. "פחדתי בהתחלה לדבר איתו, כי רונן אח שכול, אחיו בני בנדק נהרג במלחמת שלום הגליל", מספרת מיכל. "אבל כשהתקשרתי אליו הוא כבר היה בדרך לבית החולים. הוא גם לא קיבל הודעה מאף אחד. אבא שלו שמע בחדשות שהייתה תאונת מטוס, וישר אמר לרונן לבדוק איפה עמית. הוא לא בדק וישר נסע לוולפסון".
בסיוע של חבר טוב מישראל, תוך שעתיים, הצליחו מיכל, אמה ואחותה לעלות על טיסה חזרה מתאילנד לישראל. "זו הייתה טיסה סיוט. פחדתי שלא מספרים לי, שמחכים לי, שאני אגיע ואני אפילו לא רוצה להגיד. פחדתי שאני לא אספיק להיפרד", היא אומרת.
"מבצע הוראות - אך לא מעבר לכך"
עם הגעתה לישראל, מיהרה מיכל לבית החולים שם התבשרה כי עמית מאושפז בטיפול נמרץ במצב קשה, כשהוא מורדם ומונשם. "הייתה שם דרמה רצינית. הפנים של הרופאים לא היו אופטימיים. אני ממש זוכרת שמדי פעם היו מגיעים להסתכל עלי וראיתי שהם מחפשים את ההזדמנות לקחת אותי לשיחה באה. הפחד שלי היה שיגידו לי שצריך תרומת איברים".
מיכל מספרת כי למרות שהיה מורדם ומונשם, כשהגיעה לטיפול נמרץ עלה לעמית הדופק. "שאלתי למה זה, והרופאים אמרו לי 'את הגעת, הוא מגיב אליך'", היא מספרת. לדבריה, גם בימים שאחרי, כשהוא עדיין מורדם ומונשם, הגיב עמית לדברים שסיפרו לו. "כשסיפרנו לו שחברות שלו עושות הפרשת חלה, הוא היה מורדם ומונשם, אבל ירדו לו דמעות, וכך גם כשסיפרתי משהו משמח על אחותו. מבחינתי זה היה סימן שאמנם הוא מורדם אבל הוא מבין, שהגוף מורדם אבל המוח לא. וזה המון, בעיקר בפגיעה כזו".
עשרה ימים לאחר התאונה, באורח פלא, החל עמית לנשום בכוחות עצמו. "זה היה ממש נס. כשהוא התחיל לנשום לבד, כל הרופאים הסתכלו ובכו". ואולם, למרות הבשורה המשמחת, הבינו ההורים כי לפניהם עוד דרך ארוכה. "חשבנו שתוך יום יומיים נלך הביתה, אבל לא". לדבריה, גם לאחר שעמית התעורר, מצבו המשיך להיות קשה, והוא למעשה עד היום בהכרה מעורפלת. "הוא לא מדבר, הוא לא אוכל, כמובן לא הולך", היא מתארת. "הוא כן משתף פעולה, מבצע הוראות, אבל לא מסוגל מעבר לזה. הוא זקוק למלווה צמוד, מטפל 24/7, ברמה שלפעמים אני לא סוגרת את הדלת של השירותים בחדר". "לחלוטין כלוא בגופו, אבל חי, נוכח, נלחם, מבין, רגשי. הוא נותן לנו את כל הסימנים להיות אופטימיים", היא מוסיפה.
לאחר חודשיים וחצי בבית החולים וולפסון, עבר עמית לשיקום ילדים בבית חולים דנה לילדים באיכילוב. "זה ממש עקב בצד אגודל, לפעמים אפילו פחות מזה, לפעמים צעד קדימה ושניים אחורה, אבל הכיוון חיובי", מתארת מיכל. היא והמשפחה נאחזים בכל שביב של תקווה. "הוא כל הזמן מוכיח לנו שהוא יכול. יש הרבה נקודות ציון שהיו – החל ממיקוד עיניים טוב יותר, תגובה של חיוך כשאנחנו נכנסים, שיתוף פעולה עם המטפלים. זו לא פריצת דרך של 'ואו אנחנו שבוע הבא מסיימים', אבל זו התקדמות משמחת ומחזקת, בצעדים מאוד קטנים. כולם מאמינים בו ומחזקים אותו".
לדברי מיכל, תאונת המטוס הקל נמצאת עדיין בחקירת המשטרה. "אני לא מתעסקת בזה. אנחנו בחרנו מההתחלה להשקיע את האנרגיה בעמית, בהחלמה, ולא רציתי לשמוע פרטים עד שלב מאוד מאוחר". לדבריה, טרם קיבלנו עדכון על כך מהמשטרה.
"רוצים שיהיו לו חיים טובים ועצמאיים"
בשבוע הבא צפוי עמית להשתחרר מאיכילוב להמשך שיקום בבית. "עכשיו השלב הבא זה לשקם אותו כמעט מהתחלה ועד הסוף, זה אומר לעשות שיקום נוירולוגי, ולהתחיל ללמוד מהתחלה ללכת, לדבר, לאכול, ואנחנו עוד נגלה עוד הרבה דברים עם הדרך, כל מה שקורה הוא הפתעה", אומרת מיכל.
לדבריה, חלק מהטיפולים לא נמצאים בסל הבריאות. "בשביל לשקם ממש הוא צריך הרבה מאוד טיפולים פרטיים מכל סוג. פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, זה הבסיס שקופת חולים תיתן אבל זה לא מספיק. הוא זקוק גם לטיפולים משלימים, טיפולים חדשניים שקשורים לריפוי נוירולוגי ושימוש בגמישות המוח, רוב הטיפולים האלה כרגע עדיין לא נמצאים בסל". היא מציינת כי גם ליווי סיעודי ממומן רק חלקית. בעקבות כך, החלה המשפחה בגיוס המונים. "אנחנו רוצים את הטוב ביותר בשבילו , רוצים לשקם אותו שיהיו לו חיים טובים ועצמאיים, וגם לא ליפול ככורח על המדינה לכל החיים".
מיכל מתארת את הקשיים שמתמודדת המשפחה כולה מאז פציעתו של עמית. "אין עולם חוץ מזה. יש לנו עוד שני ילדים גדולים שמרגישים מאוד בחסרוננו. לא מדברת על עבודה, פרנסה. הכל הלך. הכל זנחנו. אנחנו לחלוטין בשביל עמית", היא מתארת.
"האחים שלו חווים משפחה שהתפרקה, הורים שנעלמו להם, שלא זמינים כמעט בכלל, עייפים, בוכים. אם כבר מצליחים לאכול ארוחת שישי, אז בדרך כלל גם באופן חלקי, תמיד עם בכי. אנחנו בוכים הרבה, עצובים מאוד, כולנו", היא מוסיפה.
מיכל מספרת כי הם שואבים את הכוח מעמית ומהנחישות שלו. "אנחנו מרגישים שהוא נחוש לחזור לחיים, זה והאהבה שלנו אליו ולילדים האחרים שמגיע להם שיחזור אח בריא הביתה, נותנים לנו את הכוח". בדצמבר האחרון חגג עמית יום הולדת 16 בבית החולים. "היה מאוד מרגש אבל עצוב מאוד, לא ככה תיכננו לחגוג לו יום הולדת", היא אומרת. "כל כך מגיע לו לחיות חיים טובים. הוא ילד טוב, שמח וחברותי, כולו לב".
