דמיינו שאתם רופא בחדר מיון שכוח אל ובתוך שנייה מגיעים שני פצועים קשה. אותו גיל, אותה היסטוריה רפואית. פגיעה זהה עם אותה רמת סיכון. בלי טיפול מידי – שניהם ימותו. אתם לבד, כך שניתן להציל רק אחד. ואין שום קריטריון מקצועי, מוסרי או אנושי שיכול להכריע. את מי נציל?
כבני אדם, קשה לנו לחיות בתחושה שהכל אקראי. ועדיין, במצבים הכרעה כאלה, הפתרון ההוגן היותר הוא דווקא להטיל מטבע. "עץ" – מצילים את המטופל על אלונקה 4; "פאלי" – את השני. כמו שאומרים, צריך מזל בחיים.
זה לא מנחם את מי שמפסיד, אבל זה הפתרון היחיד שמעניק לשניהם סיכוי שווה לחיות. לכן, זה ההליך ההוגן ביותר כשאין הבדל בין האפשרויות.
ובכל זאת, רופאים לא מטילים מטבע שהם נדרשים לקבל החלטות קשות, ומגייסים לא מגרילים עובדים. אנחנו אפילו מעדיפים לגווע ברעב, רק לא להפקיד בידי המזל את האחריות לשאלה הטורדנית, "מה נזמין, המבורגר או סושי".
בגלל שאנחנו זקוקים להיגיון וסדר, לקשר בין סיבה לתוצאה. מוכרחים להאמין בעולם צודק – שכל אחד מקבל את מה שמגיע לו, ושיש שכר לעמלנו. גם כשאנחנו יודעים שזה לא תמיד נכון.
תורת המשחקים
בגלל זה כלכלנים מתעסקים בתורת המשחקים, תחום כלכלי-פסיכולוגי שמנסה להסביר כיצד מקבלי החלטות צריכים לחלוק משאבים מוגבלים עם אחרים בעולם לא ודאי. לא בשביל לנחם, אלא להבין מתי צריך להפעיל שיקול דעת, ומתי אקראיות מייצרת תוצאה טובה יותר.
המודלים האלה לא תמיד מנחמים, אבל הם מדויקים. חלקם אפילו זכו בפרס נובל. וכולם נשענים על עיקרון פשוט. להשתמש במומחיות של כל שחקן בצורה הטובה ביותר לכולם. אפילו אם זו לא הדרך הכי נוחה או רצויה.
אבל ברגע שהטלת המטבע הופכת להוגנת יותר משומרי הסף, מתגלה הבעיה. ח"כ רוטמן העביר בקריאה טרומית הצעת תיקון לחוק, שלפיה הרכב השופטים בדיוני בג"ץ ייקבע באופן אקראי על ידי מחשב, ללא התערבות אנושית. אם אין חשיבות לניסיון, היררכיה או מומחיות, ואין משמעות למי יושב איפה, אז אין באמת הבדל בין החוק הקיים לתיקון המוצע. זה לא עניין פוליטי. זו סטטיסטיקה.
ברור למה הקואליציה מעדיפה לוותר על שיקול דעת ולבחור "על עיוור". אקראיות היא פתרון נוח למי שמרוויח מהתוצאה – ובמקרה שלנו, לממשלה. זו לא הוגנות, אלא פיצ'ר. כפתור אוטומטי מעשה ידי ממשלה שמאפשר לברוח מאחריות ומאשמה.
אבל מה לגבינו, הצד המפסיד? איך קרה שהפכנו את האקראיות הרעה, לתקווה האחרונה למשילות ותקומה?
קל יותר לעוות את המציאות מאשר להודות – אולי טעינו
זה לא שהפכנו בן לילה לליברלים "מחבקי אקראיות". פשוט קל יותר לעוות את המציאות מאשר להודות – אולי טעינו. כך נולד הנרטיב על "דייפ-סטייט" ו"דינוזאור" שהפך את מערכת המשפט לריבון לפני שלושה עשורים. על שופטים, משפטנים, אנשי תקשורת וגנרלים מושחתים ועל אחד נשיא בג"ץ "מטעם עצמו", הבובנאי שמושך בחוטים.
רק שבפועל, זה פחות סיפור ויותר סרט. בג"צ אינו ה"ריבון" והיועמ"שית לא "מסנדלת" את הממשלה. גם אם הם היו רוצים, הם פשוט לא יכולים. להאשים את היועמ"שית בפגיעה בריבונות הממשלה דומה להאשמת דלת בכך שאי אפשר להיכנס לבית בגלל משקוף צר. אבל היועמ"שית לא עוסקת בחקיקה. היא בוחנת אם משהו חורג מגבולות החוק.
עובדה: לא מעט חוקים שהיועמ"שית התריעה מפניהם עברו קריאה טרומית, קריאה ראשונה, ואף התקבלו. תיקון 37 לפקודת המשטרה, למשל, נכנס לתוקף חרף התנגדותה הנחרצת.
החוק, הידוע בכינויו "חוק בן-גביר" אפילו הגיע לריבון בג"צ. בניגוד לסיפורים, בית המשפט ניסה להימנע ככל האפשר מהתערבות. בסופו של דבר הריבון פסל סעיף אחד בלבד, בעייתי במיוחד. כנראה ש"הדייפ-סטייט" כל כך חזק, שהוא מצליח לנהל את המדינה גם בלי לסנדל את בן-גביר.
אותו דפוס מוכר
הדה-לגיטימציה לביקורת ולמוסדות הבקרה הכרחית. אבל היא לא מספיקה לייצר רשת בטחון מלאה מאחריות. לשם כך צריך גם להשתלט על המוסדות הביטחוניים. אז שוב חוזרים על אותו דפוס מוכר. מביאים מבחוץ מישהו אקראי. העיקר שיהיה "משלנו". לנקות אורוות. מחליפים עצמאות בנאמנות למען הנרטיב.
חרף הביקורת (שהייתה אמורה להיות ממוקדת בתהליך המינוי ולא באדם), עברו של זיני או הרקע שלו אינם מטילים דופי בהתאמתו לתפקיד. להפך. אבל התפקוד שלו כן.
חודשיים בלבד בתוך ארגון חבול ומדמם – וראש השב״כ מערבב בין הערכות מקצועיות עם נרטיב פוליטי. למשל הטענה שעונש מוות מרתיע מחבלים. זה נשמע נכון, אבל אין לזה כמעט בסיס. כתבתי על כך בהרחבה בטור אחר.
או ההערכה המקצועית שאיום החטיפות עלה בעקבות עסקאות חטופים. הערכה שהוצגה לקבינט בדיוק שהמחלוקת הציבורית על השפעת המחאות למען העסקה הגיעה לשיא. ובזמן שהפרשן הבכיר והאמין בישראל הכריז כי סוף סוף, חזרה עטרת השב"כ ליושנה.
אינטואיטיבית, זה נשמע הגיוני. אבל גם המחקרים הבודדים שמניחים קשר כזה מתבססים על ההנחה שהעסקה משפרת את סיכויי החוטף להשיג את מטרתו.
לא נהיה מחר דיקטטורה. אבל המנגנונים ששומרים אותנו דמוקרטיה נחלשים. לאט. בטפטופים. ואנחנו, כדרכנו, מסרבים לראות. זו נקודת העיוורון הקלאסית. סימנים צצים פה ושם
מבחינת חמאס, המטרה היא להשמיד אותנו. עסקת החטופים לא עזרה לו בכך. להפך. תומכי הקואליציה עצמם טוענים שישראל ניצחה וחמאס הפסיד. לא ממש “סוכריה".
חמאס תמיד ימשיך לנסות לפגוע בנו. הם לא מסתירים את זה. הכישלון של הממשלה למנוע עסקה בכל דרך אפשרית לא שינה זאת. אבל הכישלון להגן על האזרחים שלנו כנראה שכן. לא צריך להיות מומחה לביטחון לאומי כדי להבין זאת.
אני לא מטיל דופי, וחשוב שיהיו עמדות שונות. ראש השב"כ לא חייב להיות מאוזן, "שמאלן", או נטול כיפה. אבל הוא חייב להיות עצמאי. כי ברגע שהערכות מקצועיות משרתות נרטיב ולא את המציאות, כולנו משלמים את המחיר.
זו לא נבואת זעם, ואנחנו עדיין לא בדיקטטורה. אחרת לא הייתי יכול לכתוב טור כזה. גם לא נהיה מחר דיקטטורה. אבל המנגנונים ששומרים אותנו דמוקרטיה נחלשים. לאט. בטפטופים. ואנחנו, כדרכנו, מסרבים לראות. זו נקודת העיוורון הקלאסית. סימנים צצים פה ושם. אבל יותר נוח לראות מערכת "קצת חורקת". וכל צעד שמגביל את העצמאות של שומרי הסף, מקטין את היכולת לעצור את הסחף.
בחירה אקראית הולמת כשאין הבדל בין האופציות. שכל השופטים פוסקים אותו דבר, ומה שקובע אם נוכל לעמוד בראש המוסדות הרגישים ביותר לשלטון בעיקר זה בעיקר השיוך הפוליטי או מה שיש או אין לנו על הראש. אבל שיש חשיבות לניסיון וידע, זו בריחה מאחריות ואשמה.
הטלות מטבע לא נועדו להציל את המדינה. הן רק עוד צעד בדרך לדיקטטורה בעטיפת סוכריה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
