צריך להודות ליוזמי מאחז "אור חיים", שהחזיק מעמד שעות בודדות בלבד. משום שהם הבהירו לנו שגם עם ממשלת ימין־על־מלא, יש ריסונים ויש קווים אדומים. וכפי שיש שמאל ציוני ולאומי, מול שמאל קיצוני ואנטי ציוני, יש גם ימין ציוני ולאומי, מול ימין קיצוני ואנטי ציוני. למעשה, כבר שנים שיש מכנה משותף הרבה יותר רחב בין השמאל והימין הלאומיים, בדיוק כשם שיש מכנה משותף רחב בין השמאל האנטי ציוני לימין האנטי ציוני. הראשונים רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית; האחרונים רוצים מדינה אחת גדולה, מהים עד הירדן, גם אם הכוונות שונות.
החדשות הפחות טובות הן שהשמאל הציוני והימין הציוני לא מסוגלים לשתף פעולה. ממשלת האחדות האחרונה הוקמה דווקא לפני שנה וחצי. ממשלה עם רוב של מרכז ושמאל ציוני, אבל עם השפעה רצינית של הימין. בעקבות הבחירות, למרות התיקו בין המצביעים, הוקמה ממשלה על טהרת הימין, עם הגוש החרדי, שמצביעיו בעשור האחרון הם יותר ימין מימין.
בליכוד עצמו מתרוצצות שתי נשמות. יש שם ימין ממלכתי וציוני, ויש שם ימין שקרוב בדעותיו יותר לציונות הדתית. וכי יש הבדל בין שמחה רוטמן לשלמה קרעי? אבל יש הבדל בין יואב גלנט, אבי דיכטר, צחי הנגבי ועוד אחרים שלא ירצו ששמם יוזכר כאן, לבין קרעי ורוטמן. בתחום המדיני נתניהו שייך דווקא לימין המתון. בעשור האחרון, שוב ושוב, הוא גילה עמדות מדיניות מתונות במשא ומתן מול הפלסטינים. בשיחות מול ג'ון קרי וברק אובמה הוא הסכים, בלי הצהרות, למדינה פלסטינית על למעלה מ־90 אחוז מהשטחים. בהמשך הוא הצהיר על הסכמה למדינה פלסטינית על 70 אחוז, לפי יוזמת השלום של דונלד טראמפ.
בליכוד עצמו מתרוצצות שתי נשמות. יש שם ימין ממלכתי וציוני, ויש שם ימין שקרוב בדעותיו יותר לציונות הדתית
לא עברו שלושה שבועות מהקמת הקואליציה שקמה תחת הכותרת של ימין־על־מלא, והמחלוקת בתוך הימין צצה על פני השטח. אף מאחז חדש עדיין לא הוקם ביוזמת הממשלה, אבל מאחז אחד, "אור חיים", כבר הוקם, ובאותה המהירות גם הורד. מבנה הסמכויות המסובך שהוקם בממשלה, בנוגע לשליטה בשטחים - יצר את המשבר הראשון. יש שר ביטחון. יש שר נוסף במשרד הביטחון. יש צה"ל, שכפוף לשר הביטחון. יש מינהל אזרחי, שאמור להיות כפוף לשר במשרד הביטחון. המינהל, לפי דין, כפוף למתאם הפעולות בשטחים; הריבון בשטח הוא בכלל אלוף פיקוד המרכז. בנייה לא חוקית אמורה להיות בטיפול המינהל, אבל למינהל אין כוחות צבא משל עצמו. כך שהפינוי יכול להתבצע באמצעות לובשי מדים, שהם באחריות צה"ל, שנמצא באחריות שר הביטחון. זה עוד לא נגמר, משום שחלק מלובשי המדים, אנשי משמר הגבול בשטחים, אמורים לסור לפקודתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. ספק אם עורכי הדין שניסחו את ההסכמים בין המפלגות יכולים לענות על השאלה הפשוטה: היכן מקור הסמכות? המבנה המסובך הזה הוקם, כמובן, לצרכים קואליציוניים. זה רע למדינה. זה רע לממשלה. זה רע לצבא. זה רע למשטרה. זו תסבוכת שרק פוגעת בסמכויות. אבל אל דאגה: הם יספרו לנו סיפורי אלף לילה ולילה על משילות.
מהים עד הירדן
ברקע יש גם מחלוקת אידיאולוגית שאי־אפשר לטאטא אל מתחת לשטיח שקרוי קואליציה. לסמוטריץ' יש עמדה ברורה. הוא בעד ארץ ישראל השלמה. הוא בעד מדינה אחת גדולה, מהים עד הירדן. הוא בעד עוד ועוד מאחזים, לצורך מדינה יהודית, כאשר התוצאה כמובן הפוכה, משום שהוא מקדם את הפיגוע הזוחל של מדינה דו־לאומית.
מולו נמצא יואב גלנט. בהופעה לפני ועידת הנשיאים בארצות־הברית, הוא לא הסתיר את עמדותיו. הוא דיבר על מדינה פלסטינית, לנוכח העובדה שבין הים לירדן יהיו שבעה מיליון ערבים לעומת שבעה מיליון יהודים. הוא גם הבהיר ש"מדיניות הממשלה היא לא לבנות ביהודה ושומרון". זה היה ב־2016. גלנט היה אז שר השיכון, מטעם "כולנו", במהדורה הקודמת של ממשלת ימין־על־מלא.
כך שהעימות הראשון בתוך הקואליציה הוא כפול: גם ריב סמכויות וגם מחלוקת אידיאולוגית. השטח כבר זרוע בהתנחלויות, שגם לפי הצעות השלום של העשורים האחרונים - יכולות להישאר בריבונות ישראל. הבעיה היא עם המאחזים הבלתי חוקיים. מדובר בכמאה מאחזים. ב־2003, מול ממשל ג'ורג' בוש, התחייבה ישראל לפנות אותם. רק בודדים פונו. כ־30 מהם עברו תהליך הכשרה. לפי ההסכם הקואליציוני, לא רק שישראל לא תקיים את ההתחייבות הבינלאומית, אלא שהיא תכשיר את שאר המאחזים, שזכו לכינוי המכובס "התיישבות צעירה". סמוטריץ' לא מסתפק בהסכם הקואליציוני. הוא ביקש למנוע פינוי של עוד מאחז פיראטי. אפשר להבין אותו. הרי כך הוקמו כמאה מאחזים. חוק? סדר? הצחקנו אותם. גלנט ונתניהו עצרו רק אבסורד קטן וזעיר. האבסורדים האחרים, והם רבים, עדיין על הקרקע.
