הוויכוח סביב החלטתו של טראמפ לאפשר מכירת שבבי H200 לסין נראה מבחוץ כמו עוד פרק בקרב הכלכלי בין שתי המעצמות, אבל מי שמביט על התמונה הרחבה מבין שהסיפור עמוק בהרבה. כדי להבין את המהלך צריך להתחיל בעולם השבבים עצמו, שמעטים מבינים את המבנה האמיתי שלו.
בעולם השבבים קיימת היררכיה שלא תמיד נראית לעין. יש את השכבה הרחבה ביותר, זו שמזינה את רוב המכשירים שסביבנו: שבבים פשוטים, עמידים, שנועדו להפעיל מכונות כביסה, מערכות רכב, קווי ייצור תעשייתיים. אלו שבבים שמבוססים על טכנולוגיות ישנות ומיוצרים, כמעט מונופוליסטית, במפעלי הענק של סין. הם חשובים, אבל אינם משנים מציאות. הם דלק, לא מנוע. ולכן המערב לא נלחם עליהם.
מעליהם נמצאת שכבה שמעט יותר קרובה ללב המאבק: שבבי הביניים. אלו השבבים כמו H100 ו-H200 של NVIDIA הם לא השיא הטכנולוגי האנושי, אבל הם כן המקום שבו הכלכלה המודרנית מתנהלת. הם מאפשרים לממשלות להפעיל מודלים לאומיים, מאפשרים לסטארט־אפים לפרוץ קדימה, ולמערכות ביטחוניות לפתח יכולות שאיש לא חשב שיהיו אפשריות לפני חמש שנים. זו רמת הכוח שסין רוצה להשיג, וזו בדיוק הרמה שבה ארצות הברית מסוגלת לשלוט.
ורק מעל כל זה נמצאת שכבת העל, זו שבה הקסם הטכנולוגי מתרחש. שבבי ה-High-End גיאומטריות זעירות, תכנון אמריקני, ייצור טייוואני, מכונות הולנדיות. זהו מועדון שאליו סין אינה מתקרבת. זהו צוואר בקבוק שהמערב שומר בקפדנות, כי כאן נמצא היתרון האמיתי שיקבע את מאזן הכוחות בעשורים הקרובים.
כעת אפשר להבין טוב יותר את נקודת המבט של טראמפ. מבחינתו, שנת 2027 היא נקודת האל-חזור. אם סין תצליח לייצר מערכת AI ריבונית עד אז, כל מאמץ להאט את התקדמותה יהפוך חסר תועלת. ואם לא תצליח, היא תישאר תלויה בטכנולוגיה מערבית לעוד דור. זו פרספקטיבה שמבינה כי במרוץ הטכנולוגי אין רק חדשנות. יש גאוגרפיה, יש משאבים, יש דמוגרפיה, ויש בחירה מודעת של מי חלק מהמערכת ומי נשאר מחוץ לה.
מה טראמפ דווקא מאפשר לסין לרכוש H200? הרי לכאורה זה בדיוק מה שסין רוצה. אבל בהיגיון האסטרטגי החדש, מכירה מבוקרת היא לא ויתור אלא כלי שליטה
לכן טראמפ מקים ברית אסטרטגית הכוללת את כל המדינות שבכוחן לתמוך ברציפות התעשייתית של ה-AI ארצות הברית, ישראל, יפן, קוריאה, הולנד, סינגפור, בריטניה, אוסטרליה ואיחוד האמירויות יוצרות יחד מערכת אספקה חדשה לגמרי. זו לא ברית אידיאולוגית אלא ברית תשתיתית, שבנויה על שליטה במינרלים, שליטה בייצור שבבים, תשתיות חשמל שמסוגלות להניע חוות שרתים, ושרשראות אספקה שלא קורסות בשעת לחץ.
אל מול המערכת הזו מגיעה השאלה שמדהימה את מי שלא מבין את ההיגיון העמוק: למה טראמפ דווקא מאפשר לסין לרכוש H200 הרי לכאורה זה בדיוק מה שסין רוצה. אבל בהיגיון האסטרטגי החדש, מכירה מבוקרת היא לא ויתור אלא כלי שליטה. אם ארצות הברית הייתה עוצרת לחלוטין את הגישה הסינית לשבבים, היא הייתה דוחפת את סין למבצע לאומי של פריצת מחסום, תהליך שבמדינות גדולות ודחוקות לפעמים דווקא מצליח. טראמפ אינו רוצה שסין תפתח שבבי־על משלה מתוך ייאוש.
הרבה יותר חכם לגרום לה להיות תלויה. ה-H200 חזק כדי לשמור את הכלכלה הסינית פעילה, אבל לא חזק מספיק כדי לאפשר לה לקפוץ קדימה. וכל עוד הסינים תלויים בשבבים האמריקאיים, ארצות הברית מחזיקה ביד את מנוף השליטה.
ד"ר קובי ברדהצילום: טל גבעוניוכאן מגיע המהלך הפרקטי: טראמפ מטיל מס של 25 אחוז על כל שבב שנמכר לסין. המשמעות פשוטה. סין לא רק נשארת תלויה בארצות הברית, היא גם מממנת את תעשיית השבבים האמריקאית. כל משלוח H200 שמגיע לסין מייצר הכנסות שמנותבות להקמת מפעלי ייצור בתוך ארה"ב, לחיזוק שרשראות אספקה ולבניית היתרון של המערב. במילים אחרות, הסינים מממנים את היתרון הטכנולוגי של מי שמתחרה בהם.
וזהו לב העניין. טראמפ אינו מחפש לעצור את סין אלא לקבע את התלות שלה. לא חנק מוחלט ולא שחרור מלא, אלא גבול חכם שמונע פריצה אבל שומר על מנוף כלכלי לכל אורך הדרך. בעולם שבו שבבים הם כוח וכסף ושלטון, מי שמחזיק את הבקרה עליהם לא צריך להטיל סנקציות מוחלטות. הוא רק צריך לוודא שהצד השני יודע מי מחזיק את המפתח.
ד"ר קובי ברדה הוא חוקר היסטוריה פוליטית אמריקנית וגיאו-אסטרטגיה, בית הספר הרב תחומי - HIT חולון
