בעולם מוצף בפתיתי מידע, שבו המהירות הפכה לחזות הכל והדיוק נתפס לעיתים כמטרד, היכולת להמתין לעובדות לפני חריצת משפט הופכת למצרך נדיר. במירוץ אחר ה"פרסום ראשון!", התחרות היא כבר לא על מי שאוסף מידע ביסודיות, אלא על מי מצליח לארוז את חוסר הוודאות לכדי נרטיב משכנע לפני כולם.
האירועים הדרמטיים סביב הפסקת האש הזמנית שעליה הכריז הנשיא טראמפ הם מקרה בוחן מושלם לאופן שבו המציאות הופכת למשנית אל מול הנרטיב. בעוד פרטי ההסכם לוטים בערפל, השיח הציבורי כבר נצבע בצבעי מלחמה אידיאולוגית: עבור החסידים מדובר בניצחון היסטורי מתוחכם של טראמפ ונתניהו. עבור המבקרים, מדובר בכניעה מבישה ובהפסד צורב. בשני המקרים, מי שממהר להסיק מסקנות חלוטות על סמך הכלום שידוע עד עכשיו, מבקש דבר אחד: לאשש את תפיסתו המוקדמת לגבי טראמפ, נתניהו או האויב האיראני.
המהירות הזו שבה אנשים "מוצאים" הוכחות לצדקתם בתוך ואקום עובדתי היא תוצר של מנגנון פסיכולוגי המכונה "הטיית האישוש" (Confirmation Bias) . בבסיסה, זוהי הנטייה לפרש מידע באופן שמאשש את אמונותינו הקיימות תוך התעלמות מכל מה שסותר אותן. כפי שטען הפסיכולוג פיטר וייסון, בני אדם אינם יצורים רציונליים המחפשים אמת, אלא יצורים המחפשים רציונליזציה לתחושות הבטן שלהם. לכן המציאות לעולם לא תפתיע את המאמין, כי היא תמיד תסודר מראש כדי להתאים לאמונה. כאשר המציאות מעורפלת או לא ברורה הטיית האישוש פועלת בשיא עוצמתה: הוואקום העובדתי אינו מעכב את הפרשן. הוא משמש לו כקנבס חלק עליו הוא משליך את נבואותיו.
מי שחוגג את צדקתו על סמך "כלום" מפסיק להיות פרשן ומנתח, והופך למיסיונר של כנסייתו האידיאולוגית. המעקב אחריו טוב רק לשמש כ"מראה הפוכה": תזכורת לכך שמי שחסין מפני העובדות, חסין בסופו של דבר גם מפני האמת
ברוב המקרים אין מדובר בניסיון מודע להונאה. הטיית האישור אינה מניפולציה על אחרים אלא מנגנון הגנה של המוח, שנועד לחסוך באנרגיה ולמנוע "דיסוננס קוגניטיבי" שנוצר כשעובדות חדשות מאיימות על תפיסת עולמנו. המוח מעדיף לסדר את המציאות בתוך תבניות מוכרות מאשר להודות בטעות שעלולה לערער את תפיסת האדם.
הטיית האישוש אינה בהכרח "באג" במערכת החשיבה שלנו, אלא "פיצ'ר" אבולוציוני. המדענים הוגו מרסייה ודן שפרבר טענו שההיגיון לא התפתח כדי לעזור לנו להגיע לאמת אובייקטיבית לבדנו, אלא ככלי חברתי שנועד לשכנע אחרים ולהצדיק את מעשינו. המוח מתפקד כעורך דין מיומן שמחפש רק ראיות התומכות בעמדתנו כדי לנצח בוויכוח, ולא כמדען חסר פניות. כך נוצר המלכוד: הפרשן באמת ובתמים מאמין שהוא מציג את "האמת", בעוד שבפועל הוא שבוי בלולאה של אישור עצמי שהופכת אותו לעיוור מרצון.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי הבעיה במעקב אחר דמויות כאלה היא שאין בהן ערך לימודי אמיתי. אם התוצאה ידועה מראש, התהליך אינו למידה אלא טקס דתי לתחזוקת המורל של "חברי הכת". בסופו של דבר, יושרה אינטלקטואלית נמדדת ביכולת להשאיר סימן שאלה במקום שבו עוד אין נתונים. מי שחוגג את צדקתו על סמך "כלום" מפסיק להיות פרשן ומנתח, והופך למיסיונר של כנסייתו האידיאולוגית. המעקב אחריו טוב רק לשמש כ"מראה הפוכה": תזכורת לכך שמי שחסין מפני העובדות, חסין בסופו של דבר גם מפני האמת. ראו הוזהרנו.
