ההשוואה בין יאיר גולן לבין רומן גופמן חושפת אמת לא נעימה על ישראל של 2026: אנחנו כבר כמעט לא שופטים אנשים לפי העובדות. אנחנו שופטים אותם לפי המחנה. כי אם מסתכלים רגע ביושר על הרקורד - הסיפור מורכב הרבה יותר מהחלוקה הפשוטה של "הטובים" ו"המסוכנים".
לגולן היו לאורך הקריירה אירועים משמעותיים: הערה פיקודית, נזיפה מהרמטכ״ל גבי אשכנזי ועיכוב קידום בעקבות הפעלת “נוהל שכן” בניגוד לפסיקת בג״ץ. כלומר - לא מדובר בקריירה סטרילית לחלוטין. אבל זה לא פגע בלגיטימציה שלו. הוא נשאר “ערכי”, “אמיץ”, “שומר סף”, ואדם שהמערכת יודעת להכיל את טעויותיו, כי “רואים את התמונה המלאה”. ואולי בצדק. מדינה רצינית לא מוחקת אדם בגלל טעות אחת.
הבעיה מתחילה כשמבינים שהנדיבות הזאת לא מחולקת באופן שווה. כי אצל גופמן, עצם הזיהוי עם הצד הלא נכון פוליטית מספיק כדי להפוך אותו לחשוד. לא משנה כמה שנים פיקד, כמה ניסיון יש לו או מה תרם למדינה. הדיון מיד הופך ל“כן ביבי או לא ביבי”. וזה לב העניין. לא גולן. לא גופמן. אלא מה שקורה למדינה כשהכול מפסיק להיות ענייני.
כי ברגע שהפוליטיקה הופכת למלחמת שבטים - הקריטריונים משתנים
כי ברגע שהפוליטיקה הופכת למלחמת שבטים - הקריטריונים משתנים. אם אתה במחנה הנכון אז טעויות הן מורכבות, חריגות הן הקשר, אמירות קיצוניות הן אומץ מוסרי. אבל אם אתה במחנה הלא נכון כל טעות היא הוכחה לריקבון, כל קשר הוא חשד וכל כשל הופך לפסילת אדם מוחלטת.
וזה הרגע שבו חברה מאבדת את היכולת שלה לבחור מנהיגים באופן רציונלי. כי היא כבר לא שואלת “מי האיש?”, היא שואלת “באיזה צד הוא?”
שחר סגל יזם ויועץ לגורמים במערכת האסטרטגית
