חצי שנה אחרי שחצתה את הגבול בכיסופים בדרך חזרה מעזה, שם הוחזקה לבדה במשך 482 ימים בשבי הג'יהאד האיסלאמי, ארבל יהוד עוצרת לחשוב - אבל לא באמת עוצרת. "לי זה לא מרגיש חצי שנה", היא אומרת, "הכול מרגיש כמו יום אחד ארוך, משבעה באוקטובר. זהו יום שלא נגמר, רק מתמשך ומתפצל - בין המקום שבו אני נמצאת פיזית, לבין המקום שבו הלב שלי כלוא".
"לא רציתי שאריאל יראה אותי יוצאת": הריאיון עם ארבל יהוד
(צילום: רועי אברמוביץ׳, מטה המשפחות להחזרת החטופים)
4 צפייה בגלריה
"מרגישה את הפער שיש ביני לבין אנשים פה. משהו בי השתנה". ארבל יהוד בקיבוץ ניר עוז
(צילום: זיו קורן)
מחר תציין ארבל חצי שנה לשחרורה מהשבי, אך מאז שחזרה - היא מסרבת להתמקד בשיקום בזמן ש-50 חטופים עדיין שם. "אני יודעת שזה יחליש אותי, שזה יסיט אותי מהמאבק", היא מסבירה. "חזרתי מאוד חדורת מטרה מהרגע שעברתי את הגבול בכיסופים. הדבר הכי חשוב עבורי מהרגע שיצאתי זה להיות חדורת מטרה, להיות במאבק, ולא לתת לשום דבר אחר להסיט אותי מזה. אני באופן אישי לא מתעסקת בשיקום שלי - אני כל כולי רק בזה".
"אני מרגישה את הפער שיש ביני לבין אנשים פה", היא מודה. "רק לפני שבועיים-שלושה מישהי אמרה לי שעוד מעט חצי שנה, ואני אמרתי לה - מה פתאום, אני פה שלושה חודשים. ישבנו וספרנו אחורה - וקלטתי. אני לומדת איך להיות במצב נפשי קשה כשיש תמיכה. אבל משהו בי השתנה בשבי - לפעמים אני רוצה להתפרק לבד. להיות לבד".
לדבריה, מאז השחרור היא מגויסת לגמרי למאבק להשבת החטופים. "אי אפשר להשתקם כשהם עדיין שם", היא אומרת. הפער בין הידיים הכבולות בגוף - אז והיום - מלווה אותה כל הזמן. "שם לא יכולתי לעשות כלום, וגם פה אני לא יכולה. אבל שם לפחות הייתי איתם".
התחושות שנצרבו בגוף ובנפש בשבי לא מרפות. "הפחד שם חי בך. כל שנייה. הוא לא נרגע, אפילו לא לשנייה", היא מסבירה. "התחושות הפיזיות של הפחד, החרדה המוחלטת - נשארות בגוף. שם זה רגעים מבעיתים. של נשקים דרוכים, של טרור פסיכולוגי. ברגע שמתפוצץ משא ומתן - התנאים משתנים לרעה. היחס משתנה. זה יכול להיות התעללויות, זה יכול להיות טרור פסיכולוגי. כשיש תחושה שהצבא קרוב או שיש דיבור על חילוץ - זה הופך לאיום ישיר עלינו", היא מתארת.
גם היום, היא מדמיינת מה עוברים מי שנשארו מאחור - במיוחד כששיחות על עסקה קורסות. "אני משווה את זה למה שאני חוויתי כשהתפוצצה העסקה הראשונה ב-2023 - תחושת הפקרה, הזנחה, השארה מאחור, אולי אפילו סלקציה ואפליה. אם אז זה הרגיש מחריד - עכשיו זה פי מיליון. הם היו חודשיים בהפסקת אש, ופתאום חוזרים ללחימה, להפצצות. אולי ראו אנשים יוצאים, אולי שמעו פרטים. אני לא יכולה לדמיין מה עובר עליהם", היא אומרת.
היא יצאה, הוא נשאר: "חשבתי מה זה בשבילו"
את הרגע שבו השתחררה היא מתקשה לשכוח - דווקא בגלל מי שלא שוחרר: בן זוגה, אריאל קוניו (28). "זאת הייתה סיטואציה ארוכה ומתמשכת. לא ידעתי אם זה יתפוצץ או לא יתפוצץ. מהרגע שנכנסה העסקה, כל הזמן מה שהעסיק אותי זה שאני ברשימה והוא לא. מה שלומדים שם זה שעד שזה לא קורה - זה לא קורה. ובשנייה שזה קורה, זה מכה אפילו יותר חזק - שאת יוצאת והוא נשאר", היא מספרת.
לדבריה, "ברגע של השחרור התחושות עוד יותר התעצמו - על זה שאני משאירה אותו מאחור ועל זה שאני ממש מקווה שהוא לא רואה אותי יוצאת. לא רציתי שיהיה לו עוד יותר קשה לראות אותי ולדעת שהוא נשאר. כשעברתי את הגבול חשבתי מה זה בשבילו". בכאב, היא מוסיפה: "כשאני עם המשפחה שלו - אני מרגישה הכי קרובה אליו".
הפחד, לדבריה, לא נגמר עם היציאה מעזה. הוא רק לבש צורה אחרת. "פה הפחד הוא עליהם, על האהוב שלי, על אח שלו (דוד קוניו)", היא משתפת. בתוך הכאב האישי - גם על דולב אחיה שנרצח ב-7 באוקטובר בניר עוז - היא ממשיכה להילחם לא רק בשמו של בן הזוג אריאל שעדיין שם, אלא בשם כולם. "אני קמה כל בוקר לידיעה על עוד לוחם שנפל, על עוד לוחמים שאיבדנו, וכל פעם תופסת את הראש ולא מצליחה להבין איך".
"כל בוקר פותחים עם 'הותר לפרסום'. מה התכלית?"
"כשחזרתי ואנשים דיברו על הותר לפרסום - לא כל כך הבנתי מה זה כל הסיסמאות האלה", היא מציינת. "ופתאום אני חיה את המציאות שאנשים חיים פה שנתיים. אנחנו פותחים כל בוקר עם 'הותר לפרסום' - אבל בשביל מה? מה תכלית המלחמה הזאת אם היא לא מחזירה את מי שבשבי?".
היא מוסיפה: "הרי לחץ צבאי לא מוציא אותם. המיטוט של הבכירים בוצע, ולכבוש עוד ועוד שטח על הראשים של החטופים שלנו - אני לא מצליחה להבין בעבור מה. אני דורשת מאלה שכן יכולים לעשות ושהידיים שלהם לא כבולות - לעשות צעד אמיץ, לסיים עם זה, להחזיר אותם, להחזיר את החיילים הביתה. להחזיר לנו את האופציה להשתקם. את האופציה לנסות לחזור לחיים שאף פעם לא יהיו יותר".
בתוך הכאב הפרטי שלה על האח שנרצח ועליו לא הספיקה להתאבל, ועל בן הזוג אריאל שנשאר מאחור, היא לא שוכחת את הקול הקולקטיבי. היא מודה למי שנאבק איתה, וקוראת לא להפסיק. "החטופים זה אנחנו. אם הם לא יחזרו - אף אחד מאיתנו לא יחזור באמת".
פורסם לראשונה: 19:54, 29.07.25
