ב-27 באוקטובר יתקיימו הבחירות בישראל. שבוע אחר כך, ב-3 בנובמבר, יתקיימו בחירות האמצע בארצות הברית. ובינתיים, המתיחות בין ישראל, איראן וארצות הברית נמשכת, התקיפות באזור המפרץ מתרחבות, והשאלה שמעסיקה את כולם היא האם אנחנו עומדים בפני סבב נוסף של מלחמה. אלא שהשאלה המעניינת היא האם למישהו מהשחקנים בכלל משתלם לתקוף דווקא עכשיו?
לפי תיאוריית מלחמת ההסחה, מלחמה לפני בחירות יכולה להיות הזדמנות פוליטית. אנשים נוטים להתלכד סביב ההנהגה מול איום חיצוני, תופעה המכונה Rally around the flag. לכן, לכאורה, כדאי למנהיגים לפתוח בעימות צבאי כדי לחזק את מעמדם. אבל כמו שקורה לא פעם בקבלת החלטות, מה שנשמע הגיוני במבט ראשון מתברר כמורכב הרבה יותר כשבוחנים את התמונה כולה.
ראשית, התועלת הפוליטית של מלחמה אינה מובטחת. יש הבדל בין מדינה שמותקפת לבין מדינה שיוזמת מתקפה, ובין ניצחון מהיר למלחמה מתמשכת. ניסויים שנערכו בישראל וביפן מצאו שהצגת הסלמה צבאית לא הגדילה את התמיכה בראש הממשלה יותר מאשר עצם ההדגשה של האיום. לפעמים אפשר לקטוף רווח פוליטי מהאיום עצמו, בלי לשלם את מחיר המלחמה.
שנית, תורת המשחקים מלמדת שהחלטה על מלחמה אינה מתקבלת בחלל ריק. כל שחקן צריך להביא בחשבון לא רק מה כדאי לו לעשות, אלא גם כיצד הצד השני יגיב ומה הוא חושב.
במשחק ה"פחדן", שני נהגים דוהרים זה מול זה, וכל אחד מעדיף שהאחר יסטה ראשון. נהג שתולש את ההגה וזורק אותו מהחלון לעיני היריב מנצח, כי הוא משאיר ליריב אפשרות אחת בלבד: לסטות
נניח שממשלת ישראל מעריכה שמלחמה לפני הבחירות כרוכה בסיכון פוליטי גבוה, ולכן תנסה להימנע ממנה. לכאורה, חדשות טובות לאזרחים. אלא שההעדפה הזאת משפיעה גם על החישובים של האויב. אם האיראנים מעריכים שישראל אינה מעוניינת בהסלמה, הם עשויים להרחיב פעולות מוגבלות, מתוך ציפייה שישראל תכיל אותן ולא תיגרר לעימות רחב. בדומה, אם איראן מאותתת שאינה מעוניינת במלחמה כוללת, ישראל עשויה להרחיב את פעולותיה נגדה בלי לחשוש מתגובה משמעותית.
משחקים על כביש מהיר
זה בדיוק משחק ה"פחדן" המפורסם: שני נהגים דוהרים זה מול זה, וכל אחד מעדיף שהאחר יסטה ראשון. אף אחד לא רוצה להתנגש, אבל כל אחד רוצה שהשני יאמין שהוא ממשיך עד הסוף. חתן פרס נובל תומאס שלינג הראה שבמשחק כזה, היתרון עובר למי שמצליח לשכנע שאין לו ברירה. נהג שתולש את ההגה וזורק אותו מהחלון לעיני היריב מנצח, כי הוא משאיר ליריב אפשרות אחת בלבד: לסטות. ומי שמודיע מראש שיסטה, מזמין את היריב להמשיך לדהור.
אלא שבין שתי המכוניות הדוהרות האלה נמצאות גם בחירות האמצע בארצות הברית. טראמפ אינו מתמודד בהן בעצמו, אבל לתוצאותיהן עשויות להיות השלכות משמעותיות על יכולתו לפעול בשנתיים הבאות. מלחמה שתפגע בכלכלה האמריקאית ותעלה את מחירי האנרגיה תקשה על חייו הפוליטיים. מנגד, הימנעות מתגובה להתקפה משמעותית עלולה להתפרש כחולשה. לכן, ההחלטה האמריקאית תלויה לא רק בעלויות הצבאיות של הפעולה, אלא גם באופן שבו הציבור יפרש אותה.
והציבור בארה"ב לא בדיוק מרוצה. אז השחקנים האחרים משתמשים בזה. ב-8 באוקטובר הודיע טראמפ שארצות הברית לא תתקוף את איראן לפני בחירות האמצע: שהוא מתכוון לסטות. באיראן מנצלים את החלון: שני בכירים איראנים סיפרו לרויטרס שטהרן שינתה את קצב ואופי התקיפות נגד ספינות במצר הורמוז, כדי לשמור על מחירי נפט גבוהים לקראת הבחירות. ובדיווח נוסף מ-20 באוקטובר, בכירים איראנים סיפרו שהם גם מושכים במכוון את המשא ומתן כדי לא להעניק לטראמפ הישג פוליטי לפני הבחירות. במקום לתקוף ישירות את ארצות הברית, הם מנסים להפעיל לחץ באמצעות פגיעה כלכלית ופוליטית.
כך מתקבלת מערכת תמריצים מורכבת
ישראל עשויה להעדיף להימנע מהסלמה לפני הבחירות שלה. ארצות הברית מעדיפה, לפחות לפי ההצהרות, להימנע מהרחבת המלחמה לפני הבחירות שלה. ואיראן רואה דווקא באילוצים האלה הזדמנות להפעיל לחץ. אלא שאם הלחץ יהיה מוגזם, השיקול שהוביל להבלגה עלול להתחלף בצורך להוכיח שההרתעה לא נפגעה.
אנחנו שופטים את המציאות כרווח או הפסד ביחס למצב הסובייקטיבי שלנו. וכאשר המציאות נחווית כהפסד, אנחנו נוטים לקחת סיכונים שלא היינו לוקחים במצב של רווח. לכן, שחקן שמאמין שמעמדו הולך ונחלש עשוי להעדיף מהלך מסוכן על פני השלמה עם הפסד כמעט ודאי
והבעיה היא שלחלון הזה יש תאריך תפוגה, שכולם מכירים. בבוקר שאחרי הבחירות האילוצים של היריב עשויים להיעלם, ואיתם גם הסיבה להבליג. לכן, ההבלגה שלפני הבחירות עשויה רק לדחות את הסיכון, פלוס ריבית.
לכך מצטרף אפקט המסגור. לפי תורת הערך של כהנמן וטברסקי, אנחנו שופטים את המציאות כרווח או הפסד ביחס למצב הסובייקטיבי שלנו. וכאשר המציאות נחווית כהפסד, אנחנו נוטים לקחת סיכונים שלא היינו לוקחים במצב של רווח. לכן, שחקן שמאמין שמעמדו הולך ונחלש עשוי להעדיף מהלך מסוכן על פני השלמה עם הפסד כמעט ודאי. לא כל מנהיג שנמצא בסכנה יבחר במלחמה, אבל הסבילות שלו לסיכון עשויה להשתנות.
והסכנה הגדולה ביותר אינה בהכרח שמישהו יחליט שהוא רוצה מלחמה. היא שכל אחד מהשחקנים יבחר בפעולה שנראית לו מוגבלת, מחושבת וסבירה, מתוך הנחה שגם האחרים מעוניינים להימנע מעימות כולל.
איראן עשויה להעריך שפעולה מסוימת לא תביא לתגובה. ישראל עשויה להעריך שהתגובה שלה לא תוביל להסלמה נוספת. ארצות הברית עשויה להניח ששני הצדדים מבינים היטב היכן עובר הגבול. אלא שלכל אחד מהם יש מידע חלקי בלבד על כוונות האחרים, ואף אחד אינו שולט באופן מלא בתוצאות פעולותיו. חלק מהשחקנים עשויים אפילו לנצל זאת באמצעות "טקטיקת הסלמי": כל פרוסה דקה מספיק כדי שלא תצדיק תגובה. רק שבשלב מסוים מגלים שהנקניק נגמר.
זו אחת התובנות החשובות של תורת המשחקים: לא צריך שמישהו ירצה בתוצאה הרסנית כדי שהיא תתרחש. מספיק שכל אחד מהשחקנים יפעל לפי הערכותיו, כשההערכות אינן תואמות זו את זו, או כשהאינטרסים מתנגשים.
קיימת הסתברות להתנגשות
אז אם קיוויתם לתשובה ברורה לגבי הסיכוי למלחמה סביב הבחירות, צר לי לאכזב. ייתכן שנקבל תשובה עוד לפני שהטור יתפרסם. וגם זה לא יוכיח שמישהו צדק. כי אפילו במשחק הפחדן הקלאסי, כשכל השחקנים רציונליים לחלוטין, וכולם יודעים שכולם יודעים שכולם רציונליים, יש שיווי משקל שבו קיימת הסתברות ממשית להתנגשות.
אלא שאנחנו לא רציונליים לחלוטין. ואפילו אם היינו, אנחנו נמצאים במצב שבו עשרות שחקנים מתרוצצים עם גפרור דולק ביד בשדה נפט. מספיק שחות'י אחד ימעד, שאיש חיזבאללה עם אצבע קלה על ההדק יריב עם אשתו, או שטראמפ יחטיא פאט בגולף, וכל המזרח התיכון יכול לעלות באש. אפילו אם כל הצדדים מעדיפים להמתין עד אחרי הבחירות, ובטוחים שגם האחרים מעדיפים להמתין.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקזה מה שהופך את השבועיים הקרובים פלוס ריבית למעניינים, ואולי גם למסוכנים. לא משום שמישהו רוצה מלחמה, אלא משום שכל אחד מהשחקנים עשוי להאמין שהוא יודע בדיוק כמה אפשר למתוח את הגבול בלי לחצות אותו.
במשחק כזה, לא חייבים לטעות בהחלטה כדי להגיע לתוצאה שאיש לא רצה. מספיק לטעות בהערכת ההחלטה של היריב. או לשכוח את החות'י שרץ עם הגפרור.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן.
