השבוע התבשרנו שבג״ץ שוב עשה, לכאורה, את מה שהוא הכי אוהב לעשות: להעדיף הפגנות על פני תפילה, שמאלנים על פני יהודים, תל אביב על פני ירושלים, וחופש מחאה על פני ברכת הכהנים בכותל. עוד "הוכחה" לעומק הדייפ-סטייט ולצורך הבהול ברפורמה משפטית מהותית.
זה מסר חזק. פשוט, משכנע, מעורר זעם. יש בו אויב ברור ומעשה שפל במיוחד. וכשהוא מגיע מראש הממשלה, שרים, מובילי דעה ועיתונאים אמינים במיוחד – לכאורה – , קשה מאוד לערער עליו. רק חבל שאין לו קשר למציאות.
בג״ץ לא קם בשבת בבוקר והחליט שמתפללים בכותל יוגבלו, אבל מפגינים בתל אביב יעשו ככל העולה על רוחם. הוא גם לא קבע שזכות ההפגנה חשובה יותר מזכות התפילה, ולא ניהל את מתווה הכותל.
מה שהוא כן עשה היה הרבה יותר ממוקד והרבה פחות "סקסי": לדון בעתירה קונקרטית נגד הגבלות על מחאה, שהעלתה טענה רצינית של אכיפה בררנית ביחס להפגנות לעומת התקהלויות אחרות שמתקיימות בפועל.
והנה עובדה שהופכת את כל הנרטיב על הראש: בג"ץ ניסה לדון בעתירה כמה ימים קודם, בלי לחלל את השבת. אלא שהמדינה – שעכשיו מתקוממת על חילול השבת – לא סיפקה בזמן עמדה סדורה. מי שגרם לדיון להתקיים בשבת היא הממשלה עצמה.
לכן, מי שמנסה למכור לציבור את הסיפור כאילו בג"ץ מתיר לשמאלנים להפגין ומונע מיהודים להתפלל, לא מציע פרשנות אובייקטיבית של האירוע. הוא מעוות אותו. ולא בטעות. הוא משתמש בדת כדי לעשות מניפולציה.
אגב, אני לא מנסה להגן על בג"ץ, או לטעון שהוא בהכרח צודק בכל נימוק ובכל מספר. אפשר להתווכח על ההכרעה. אפשר לחשוב שהוא מתערב יותר מדי. אפשר גם לחשוב שהיה צריך לאשר בכותל יותר אנשים. זה ויכוח לגיטימי. אבל זה לא הוויכוח שאנחנו מנהלים.
האמת הפשוטה
כי האמת פשוטה: מי שמחליט מה קורה בכותל זה לא בג"ץ ולא נשיא העליון. אלה אותם גורמים שמסתערים עכשיו על בג"ץ באולפנים, בטוויטר ובהודעות לעיתונות – הממשלה, המשטרה ומערכת הביטחון. הם קובעים את ההנחיות. הם מאשרים או לא מאשרים מתווה. הם מחליטים אם בכותל תהיה ברכת כהנים מלאה, מצומצמת, או משודרת בלבד.
ואם מישהו חושב שאותם גורמים פועלים בניגוד לחוק, הוא עותר לבג"ץ. ובג"ץ דן בזה. וכאשר המדיניות באמת בעייתית, בג"ץ גם מתערב. כפי שעשה ביום שני, כשהחליט להגדיל את מספר האנשים שיוכלו להתפלל בכותל.
אלא אם אותו "מישהו" הוא הממשלה עצמה. ואז הוא לא צריך לעתור. הוא פשוט צריך לשנות את ההחלטה.
אבל במקום לקחת אחריות ששייכת לרשות המבצעת, מציגים אותה במרמה כאילו היא שייכת לרשות השופטת. ואז תוקפים את הרשות השופטת על כך שהיא כביכול "מנהלת את המדינה". אותם אנשים שדורשים משילות וסמכות, מגלים פתאום נכות תפקודית משונה: במקום לטפל בבעיות שהם יצרו, הם רצים להאשים את השופטים. ממש גרסה מודרנית של "הרצחת וגם ירשת".
זו לא רק צביעות. זו שיטת עבודה
הרי אם באמת הייתה כאן טענה עקרונית של אפליה, הממשלה הייתה יכולה וצריכה לגבש מתווה אחר. ואם לא – לפחות להסביר לציבור מה ההבדל בין כיכר פתוחה בתל אביב לבין אזור העיר העתיקה, עם שערים, צירים, מגבלות גישה, עומסים וקשיי פינוי. אפשר היה לפתור את בעיית הכותל בלי קשר למחאה, ואת בעיית המחאה בלי קשר לכותל. אבל כל זה דורש עבודה. ועבודה הרבה פחות מהנה מנרטיב מחמיא.
אז במקום לעבוד, בחרו לייצר סיפור. וכל חלקי המערכת התגייסו למשימה כדי להבטיח שייוולד נרטיב מפתה מאוד. כזה שיושב בדיוק על העצבים החשופים של הציבור הישראלי: שופטים נגד יהדות. שמאל נגד ימין. אליטות נגד העם. השלטון נגד ה"מושלים".
רק שכמו ביותר מדי מקרים, לא מדובר במחלוקת אמיתית אלא בהצגת תיאטרון. בג"ץ עושה את עבודתו, והממשלה מאשימה אותו בחתירה תחת השלטון. כנראה בגלל שנוח למישהו שאנחנו מתקוטטים בינינו על שטויות, מוחקים הבחנות, מעדיפים זעם על פני עובדות, וסיסמאות על פני אחריות.
כי אם הציבור יבין שהממשלה עצמה אחראית בפועל לרבות מהבעיות שלנו, הוא עלול להתחיל לשאול שאלות לא נעימות. למה לא גובש מתווה אחר? למה דווקא מי שמושל מעדיף להטיף נגד בג״ץ במקום לשרת את הציבור? למה האנשים שדורשים סמכות בורחים מאחריות?
גיא הוכמןצילום: יובל טבולבישראל 2026 יש שני סוגים של אנשים: אלה שלא מבינים איך המערכת עובדת, ואלה שמבינים מצוין – אבל סומכים על כך שהאחרים לא.
פעם לפחות ניסו לשכנע. היום מספיק לבלבל.
ובמדינה שבה כל כשל ניהולי הופך תוך חמש דקות ל"בג"ץ שוב אשם", לא רק מערכת המשפט תחת מתקפה. גם השכל הישר.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
