לפעמים היא שואלת את עצמה איפה נמצאת היום ש׳, הילדה שאת סיפורה ליוותה עד בית המשפט העליון. למעשה, ש׳ כבר לא ילדה. "היא צריכה להיות בערך בת 20", אומרת עו״ד לימור אחרק-שנצר. "מעניין אם התחושות שלה השתנו".
לפני חמש שנים וחצי, כשבית המשפט העליון הותיר על כנה את הרשעתו של בן הזוג של אמה של ש׳ בשורת עבירות מין ואלימות במשפחה, התחושות של ש׳ היו קשות. היא כעסה על כל מי שהיה אחראי בעיניה לכך שהמשפחה שהכירה כבר אינה קיימת יותר. גם על הפרקליטות שהובילו להרשעה ההיא. ״היא לא רצתה לשמוע מאיתנו״, אומרת אחרק-שנצר, ״מבחינתה, אנחנו מי שבגללה היא הוצאה מהבית״.
ובכל זאת, על אף הכעס, אחרק-שנצר, המהכנת כראש צוות מחוזי בפרקליטות מחוז דרום, אומרת שהיא ״ישנה טוב בלילה״ - גם לאחר ההרשעה המהדהדת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וגם לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורו של הנאשם והותיר את עונש המאסר על כנו. כל זאת, למרות ש-ש׳ ביקשה לחזור מהתלונה במשטרה בעת שהמשפט כבר היה בעיצומו, ולמרות שניסתה לשכנע בכל דרך שבדתה מלבה הכול: את הפעם שבה בן הזוג דחף אותה אל המיטה הזוגית ונישק אותה בכוח; את הפגיעות המיניות הנוספות, שעדיף שלא להעלות על הכתב, שהתרחשו מאז שהייתה בת 11.
ש׳ סיפרה על כך בפירוט במסגרת שלוש חקירות ילדים שנערכו לה, ושאותן מצא בית המשפט ״מהימנות באופן מלא״. אך הפעם הרביעית הייתה שונה: היא סיפרה לחוקרת הילדים שבעצם הכל היה שקר. כשהחוקרת ניסתה לאתגר אותה, ולשאול כיצד ידעה לספר בפירוט כה רב על העבירות שבוצעו בה, ולש׳ היו כמה הסברים: היא קיבלה רעיונות מחברה, היא צפתה בסרטונים מיניים, היא בעצם דמיינה הכל. בשלב מסוים, כשהבינה שההסברים לא ממש משכנעים, היה לה הסבר נוסף: נכון, אביה החורג פגע בה, אבל זה היה רק משום ש״השתלטה עליו רוח״.
כך או כך, ש׳ הייתה נחושה להשיג את מטרתה - למנוע את ההרשעה. ובכל זאת, בפרקליטות החליטו לדבוק בכתב האישום ולהמשיך לנהל את המשפט. גזר הדין לא הותיר מקום לספק: בן הזוג ביצע את העבירות, תוך שהוא מנצל את האמון המלא שנתנה בו אמה של ש׳ ואת מעמדו בתא המשפחתי כמפרנס וכעוגן היציב במשפחה.
אמא של ש' האמינה לפוגע
ההחלטה להמשיך בהליך, וגזר הדין שנחרץ חרף טענתה של ש׳ כי המציאה את התלונה, לא הגיעה בחלל ריק. בשנים האחרונות הולכת ומתבססת ההבנה כי מתלוננות ומתלוננים על עבירות מין, ובפרט כשמדובר בילדים ובעבירות שבוצעו בתוך המשפחה, מתמודדים עם לחצים כבדים שלעתים מובילים אותם לחזור בהם מההאשמה. לא משום שהדברים לא קרו, אלא משום שהמחיר הכרוך בהימשכות ההליך כבד מדי עבורם. "ילדים שבחרו לחשוף את העבירה שבוצעה בהם נמצאים במצב קשה של דיסוננס קוגניטיבי, בוודאי אם הפוגע הוא קרוב משפחה ודמות שהם קשורים אליה", אומרת נועה פילד, אחראית תכניות הכשרה בתחום הרווחה במכון חרוב, הפועל למניעת התעללות והזנחה בילדים.
שתי סיבות להמשיך בהליך. מימין לשמאל: עורכות הדין לימור אחרק, אורלי רוזנטל וגלי חצב
(צילום: יריב כץ)
על פי נתונים שאסף איגוד מרכזי הסיוע, רוב הפגיעות המיניות בילדים ובילדות מתבצעות בתוך הבית, ובידי אדם קרוב. ״בתוך משפחה יש קונפליקט נאמנויות גדול״, מסבירה עו״ד אורלי רוזנטל-נעמן, ממונה ארצית לתחום נפגעי עבירה וראש פורום עבירות המין בפרקליטות. "בשונה ממצב שבו הפוגע הוא אדם זר - כשהפוגע הוא אדם מתוך המשפחה, הוא לפעמים גם גורם מיטיב. זה יכול להיות האב שמפרנס את המשפחה ונותן יחס טוב ואפילו מועדף לנפגע״.
הקונפליקט הזה מחדד את הדילמה של הנפגעים: מצד אחד, אומרת רוזנטל-נעמן, ״קושי מאוד גדול לשאת את הפגיעות, שמתרחשות לעתים לאורך שנים. ומצד שני הנפגע מבין, גם בגיל צעיר, את ההשלכות שעלולות להיות להחלטה שלו להתלונן״.
פילד, עובדת סוציאלית ודוקטורנטית החוקרת את נקודת המבט של ילדים נפגעי עבירות בהליך הפלילי, מסבירה כי מי שנפגעו מינית בילדותם יבחרו בדרך כלל לספר על כך רק בגיל מבוגר - אם בכלל. ילדים שמחליטים לספר על הפגיעה בהם בזמן אמת או סמוך למועד הפגיעה הם המיעוט הנדיר. ״מי שבכלל מגיעים למצב שהם מעידים בחקירה אלה הילדים שניצחו את כל הסיכויים, קצה קצהו של קרחון״, היא אומרת - וגם במקרים הנדירים האלה, לא פעם הילדים מחליטים לחזור בהם.
״תהליך החשיפה הוא תהליך שאפשר לקחת ממנו ׳ברקס׳ בכל מיני נקודות״, מסבירה פילד. ״לפעמים הם מספרים קודם כל לחבר, ואז כשהם נשאלים על כך הם אומרים ׳לא באמת׳״. לעיתים, בחקירה הראשונה הילדים יספרו את סיפור הפגיעה במלואו, ולאחר מכן ייסוגו ו״ימעיטו בגודל הסיפור״. זה קורה לא פעם, אומרת פילד, משום שהסביבה משדרת לילדים שהם עלולים לשלם מחיר גבוה על החשיפה. ״ילדים משלמים מחירים עצומים, שיכולים להתבטא בכל מיני דרכים״, היא אומרת. למשל, כאשר בעקבות חשיפת הפגיעה ובהיעדר תמיכה מצד ההורה השני - הילד מוצא מביתו למסגרת רווחה. ״ברגע אחד כל החיים שלהם משתנים. ילדים אומרים לעצמם: במשפחה שלי אומרים שאני מפרק את הבית, קוראים לי שקרן. אם אחזור בי - הכל יחזור לקדמותו״.
״היה לה קשה מאוד להסביר איך זה שחצי שנה לפני החשיפה (בפני המשטרה, ש״ק) היא כבר סיפרה לחברות שלה מה קרה. השקרים שלה היו בסופו של דבר שקרים של ילדה, שהיה מאוד קל לראות שהשקר הוא שקר. הוא לא באמת החזיק״.
זו הייתה גם תקוותה של ש׳: לאחר שחשפה את סיפור הפגיעה מצד אביה החורג, בתחילה בפני חברה ובהמשך בפני יועצת בית הספר וחוקרת ילדים, היא הוצאה מביתה למסגרת חירום. בן הזוג הפוגע נעצר. לאורך כל הדרך, מספרת עו״ד אחרק-שנצר, אמה של ש׳ בחרה להאמין לבן הזוג. בפגישות בין האם לבתה, שנערכו בהשגחת הצוות הטיפולי במרכז החירום, ש׳ דבקה בגרסה שלפיה בן הזוג פגע בה. ״כל עוד הייתה סביבה המעטפת הטיפולית שננתה לה תמיכה, היא החזיקה את העמדה שלה, לא ויתרה״.
אך הגעגועים של ש׳ הביתה - לסבתה, לאחים ולחתולים שאהבה - היו עזים. כעבור כמה חודשים, התיר לה הצוות הטיפולי לחזור הביתה לביקור, בהשגחת הצוות. אלא שהזמן הקצר שבו נותרה ש׳ לבדה עם אמה הספיק כדי לשנות את גרסתה. ״כבר בדרך מהבית למרכז החירום, אחרי כמה שעות בבית, ש׳ שאלה את בת השירות שליוותה אותה: ׳מה יקרה אם אחזור בי מההאשמה? יש סיכוי שאחזור הביתה?׳״, משחזרת עורכת הדין. ״היא הבינה את כללי המשחק שאמא שלה הציבה בפניה: אם את רוצה לחזור הביתה, את צריכה לבטל את האמת שלך ואת עצמך״.
ובכל זאת, אומרת אחרק-שנצר, היה ברור שהצהרתה של ש׳ כי התלונה הראשונית הייתה שקר היא השקר האמיתי. ״ההבנה הייתה מאוד ברורה שהיא נמצאת במצוקה, שהיא בהישרדות כרגע וצריך לעזור לה", היא מסבירה. "היה לנו ברור שההליך הזה צריך להימשך״.
הנערה שהוגדרה עדה עוינת
ההיכרות עם המנגנון הפסיכולוגי שעלול להוביל ילדים לחזור בהם מהאשמה היא תולדה של עבודה מחקרית ארוכת שנים. לפני כעשור פרסמה פרופ׳ כרמית כ״ץ, מנכ״לית מכון חרוב, מחקר שבמסגרתו נותחו תמלילי חקירה של ילדים שהעידו כי נפגעו מינית - ובהמשך חזרו בהם. המחקר העלה כי ברקע ההחלטה לחזור בהם עמדו לחצים שהופעלו על הילדים, או תחושתם כי נענשו בגלל בחירתם לדווח על הפגיעה שחוו.
עו״ד גלי חצב, מנהלת מחלקת עבירות מין בפרקליטות מחוז ת״א, מסבירה כי ההיכרות עם התופעה חשובה על מנת לוודא שהצדק נעשה גם במקרים כאלה: ״האם בשנייה שילד בא ואומר ׳שיקרתי, שום דבר ממה שאמרתי לא קרה׳, אנחנו אומרים: ׳אה, יופי, שלום ותודה׳, או שאנחנו הולכים ומסתכלים לעומק?״.
ההעמקה בהיכרות עם התופעה מתאפשרת, בין השאר, בזכות העובדה שבשנה האחרונה הוקמו בפרקליטות יחידות ייעודיות לטיפול בעבירות מין, בהובלת פרקליטים שזה תחום התמחותם. אך התופעה עצמה הייתה קיימת עוד הרבה קודם לכן. חצב זוכרת היטב מקרה שליוותה לפני כ-15 שנה, שבו נערה שהעידה על פגיעה ממושכת מצד בן הזוג של אמה. אלא שבשלב מסוים של החקירה, היא הגיעה לתחנת המשטרה בלוויית אמה, מצוידת במכתב שבו חזרה בה וטענה שהדברים לא קרו.
בפרקליטות החליטו אז להגיש כתב אישום בהתתבסס על הדברים שסיפרה בעדויותיה הראשונות, שהצטרפו גם לדברים שסיפרה לחברותיה זמן רב קודם לכן. אלא שהנערה סירבה לשתף פעולה. ״היא לא הסכימה לבוא, לא הסכימה לדבר איתנו״, אומרת חצב. בצעד יוצא דופן, הוחלט לזמן את הנערה לבית המשפט חרף התנגדותה. ״לרוב אנחנו מעדיפים שיתוף פעולה, מעדיפים את השליטה שלהן. יש בזה משהו פטרנליסטי לאלץ אותן, בניגוד לרצונן, לבוא ולהעיד״, מודה חצב. ״זה מאוד-מאוד מורכב, ולא תמיד אנחנו בטוחים״.
ובכל זאת, במקרה הזה, נדמה לה שזה היה הצעד הנכון: הנערה לא שיתפה פעולה על דוכן העדים, והוגדרה ״עדה עוינת״. ״היה לה קשה מאוד להסביר איך זה שחצי שנה לפני החשיפה (בפני המשטרה, ש״ק) היא כבר סיפרה לחברות שלה מה קרה. השקרים שלה היו בסופו של דבר שקרים של ילדה, שהיה מאוד קל לראות שהשקר הוא שקר. הוא לא באמת החזיק״.
לבסוף, הפוגע הורשע חרף ניסיונותיה של הנערה לחזור בה. ״התקשרתי אליה אחרי גזר הדין, לעדכן אותה ולספר לה שהיא קיבלה גם פיצוי מהפוגע״, אומר תחצב. ״המשפט היחיד שהיא אמרה לי, ואני לא אשכח אותו עד היום, היה ׳כל כלב בא יומו׳. הרגשתי שהיא באיזשהו מקום מודה לי על התהליך הזה״.
לשאת את הכאב
להתעקשות להמשיך בהליך גם לנוכח חרטת המתלוננים יש ערך כפול: מצד אחד, אומרת רוזנטל-נעמן, ״שלא יחשבו נאשמים ובני משפחותיהם שאם יפעילו לחצים התיק מיד יתבטל והנאשם ישוחרר ממעצר״; ובנוסף, היא מסבירה, ״התפקיד שלנו הוא לפעול למען הצדק והאינטרס החברתי״.
וישנו גם מסר נוסף, המיועד להורים, למורים ולכל מי שעשוי להיתקל בעתיד בווידוי של ילד או ילדה על הפגיעה המינית שעברו. רוזנטל-נעמן זוכרת שני תיקים שבהם טיפלה במקביל: במקרה אחד, ילדה בת 12 מסרה עדות מפורטת ומהימנה נגד בן הזוג של האם, שלחצה עליה מאוד לחזור בה מתלונתה; במקרה השני, ילדה בת 12 חשפה בפני אמה מה עולל לה בן זוגה, והאם בתגובה מיד פנתה להתייעצויות עם גורמי הרווחה, הגישה תלונה במשטרה ותמכה בבתה לאורך כל הדרך.
פילד, שראיינה במסגרת מחקרה אנשים שהתלוננו בילדותם על פגיעה מינית, יודעת לספר שלעתים קרובות תגובת האדם שנחשף לווידוי חשובה הרבה יותר מכל דבר אחר. ״אם התגובה מקטינה, ממסמסת, יש יותר סיכוי שהנפגע יחליט לקבור את הסיפור הזה אצלו לעוד 20 שנה״, היא אומרת - ולעומת זאת, אם החשיפה מתבצעת בפני אדם שמגלה אמפתיה והקשבה, יש לזה ערך עצום. ״אנחנו כבני אדם יכולים לשאת הרבה כאב כל עוד יש מישהו לצידנו, כשאנחנו מרגישים שמאמינים לנו, שרוצים בטובתנו״.
