הבשורה המתוקה מסתתרת הפעם בתוך גלולה מרה. בהחלטת ממשלה נקבע כי מבחינה ביטחונית אין עוד מניעה לשוב ליישובי גבול עזה, וכי מסוף יולי תושבים של שבעה יישובים בנגב המערבי יוכלו לחזור לבתיהם. זו הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שהמדינה מצהירה בפה מלא: “ההגנה על הבתים בידינו”. אלא שבאותה נשימה מבוטלים דמי הפינוי. מי שיבקש להישאר במלון, בדירה שכורה או אצל קרובים - ישלם מכיסו. במילים אחרות: הבנו, עכשיו תחזרו.
בשבת ההיא נגזלה מידי היישובים הריבונות על גורלם. עכשיו, כשהאישור לשיבה סוף-סוף מגיע, הוא נשמע כפקודה. במקום שמחה על השיבה הביתה, תחושת אובדן השליטה חוזרת. גם הפעם גורם חיצוני מסמן תאריך ביומן ומפקיע מידי הקהילות את השליטה על עתידם.
היסטוריה קצרה מלמדת שהדרך הבטוחה להחיות ישוב היא לאפשר לו לנווט את עצמו. עם פרוץ המלחמה, הקימה המדינה את מנהלת “תקומה” שהשכילה להעביר את המושכות לאגודות השיתופיות. כל קיבוץ תכנן את השיקום, בחר את הקבלנים ודיווח בשקיפות לחברי הקהילה. כשמקבלי ההחלטות גרים בשטח, הכסף מגיע קודם לבתים שנשרפו, אחר-כך למתנ״ס ורק בסוף לבריכה. כך הופכת הטראומה למנוע יצירה.
כעת מחזירה הממשלה לעצמה חלק מן השליטה ומסתמכת על אבחנה אחת: המניעה הביטחונית הוסרה. אבל בית שנפער בו חור של כדור או רקטה ניתן לאטום בשלושה שבועות, בעוד בית שנפער בו חור של זיכרון - של שכנים שנרצחו או נחטפו - דורש זמן אחר לגמרי. חוקרי אסונות מגדרים זאת כ"שיקום רך": פעוטונים זמניים, תעסוקה גמישה, ליווי נפשי וטקסים קהילתיים. בלי השכבה האנושית הזאת הבטון מתפורר בהיעדר הרוח התומכת בו.
דוגמה חיה לשיקום כפוי מלמעלה ניתן למצוא ביפן הרחוקה. לאחר אסון הצונאמי ב-2011 בנתה המדינה את גשר מפרץ קסנומה בחיפזון, במטרה “להחזיר תקווה”. הנדסית זה עבד; קהילתית - פחות. הסוללות הגבוהות הסתירו את הים, מחקו חוף מסורתי ותגובת התושבים הייתה חד משמעית. רבים מהם בחרו שלא לשוב. גשר הבטון עמד, אבל הגשר אל הלב נשבר. במקום לגשר, המבנה החדש הפך לחומה.
גם כאן, בארץ, הגיאוגרפיה שלנו השתנתה. בצפון פונו אלפים, ובמרכז הארץ נפגעו מאות דירות בירי האיראני. השיבה הביתה אינה עוד עניין “פריפריאלי”, אלא מבחן לאומי: האם נצליח לבנות רשתות אנושיות לצד קירות בטון? המדינה, על שלל זרועותיה, צריכה להוציא מסר ברור, עקבי ואמפתי.
שישה יישובים - בארי, חולית, כיסופים, כפר עזה, נחל עוז וניר עוז - עדיין מוגדרים כבעלי מניעה שיקומית. המבנים, המים, החשמל והכבישים שלהם מצריכים שיקום ארוך, ובניר עוז אין אפילו יעד לחזרה. ובכל מקרה, עד שלא ישובו החטופים, אי-אפשר לדבר על חזרה לשגרה.
כשנותנים לתושבים אחריות אמיתית, הם הופכים משבר להזדמנות. המדינה צריכה ללוות, לא לכפות: להעמיד תקציב גמיש, שקיפות ולוח זמנים שמכבד את הקצב האנושי
אף על פי כן יש תקווה. כשנותנים לתושבים אחריות אמיתית, הם הופכים משבר להזדמנות. המדינה צריכה ללוות, לא לכפות: להעמיד תקציב גמיש, שקיפות ולוח זמנים שמכבד את הקצב האנושי.
הכרזת המדינה שאין עוד סכנה ביטחונית מסירה רשמית את תחושת המצור. עכשיו עליה ללוות - לא לכפות. אם תספק תקציב גמיש, שקיפות ואוזן קשבת, הרגע המייאש הזה עוד יכול להפוך לפרק מכונן חדש בהתיישבות הישראלית. כבר הוכח בעבר, פעם אחר פעם, שכאשר נותנים לאנשים את הסמכות - הם מחזירים את המקום לחיים, ומוסיפים עליו שכבה של חלום.
תירא אל כהןאנחנו נחזור. אבל נחזור בדרך שתאפשר לנו להביא הביתה לא רק את הגוף - אלא גם את הלב.
תירא אל כהן היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
