בזמן שכולם מתווכחים על מיקומן של המפלגות הערביות בממשלה, דבר מרכזי נעלם מהשיח הציבורי: האזרחים הערבים בישראל שרואים בעצמם חלק מהמדינה, אזרחים לכל דבר, ופשוט מחפשים מנהיגות חדשה. מנהיגות שתוביל שינוי חברתי עמוק, לא רק בתוך החברה הערבית אלא בכלל החברה הישראלית. זה לא שיח פנים-ערבי, אלא שיח אזרחי רחב שנוגע לעתיד של כולנו.
בחודש האחרון אנו עדים להתנגחות הולכת ומחריפה בין המפלגות הערביות. הוויכוח סביב הרכבת רשימה משותפת, סביב השאלה אם רע"מ תהיה בפנים או לא, וסביב מאבקי כוח פנימיים, משתלט על המרחב. אבל בתוך כל זה אין כמעט שיח על מנהיגות, על שינוי, על אחריות. אותם שחקנים ואותם ראשים מדברים שוב זה עם זה בתוך אותו מעגל סגור, ובפועל משאירים ציבור שלם מדמם בביתו. כך, בין מאבקי כוח פנימיים לבין סגירת שורות רעיונית, נותר ציבור רחב ללא כתובת פוליטית אמיתית.
רע"מ מצהירה לאחרונה שאינה יכולה לדבר עם בל"ד וחד"ש, ושאינה יכולה להמשיך להתנהל בתוך השיח של טיבי. במקביל, המפלגות הערביות ממהרות לצבוע כל ניסיון לשיח אחר ככזה שמאמץ "נרטיב ציוני" ואינו נרטיב פנים-ערבי. כך, כל אפשרות לחשיבה פוליטית אחרת נדחית מראש.
ובמקביל לכך, גם המפלגות הליברליות, או אלו הרואות בעצמן ליברליות, דוחפות את השותפות עם הערבים אל השוליים. הן מתייחסות אליהם כאיום או כנטל פוליטי, ברגע שהם מעזים לטעון שיכולים וצריכים להיות חלק. זאת גם כאשר מדובר במפלגות שמצהירות על מחויבות לערכי המדינה והדמוקרטיה.
כך, לאחרונה, בראיון ב-Sky New תגובתו של יאיר לפיד, מי שאמור לייצג את המחנה הדמוקרטי-ליברלי, חשפה עד כמה הליברליות כאן יחסית ועד כמה הדמוקרטיה נתפסת לעיתים ככלי ולא כערך. כשנשאל על שותפות פוליטית עם ערבים, הוא השיב ללא היסוס שזה "יותר מדי". ההסבר היה שטחי, התייחס למספר ה"זכויות" שיש לערבים ולעובדה שהם "עשרים אחוז", אך המסר היה ברור: שיישארו בחוץ. לא מדובר באמירה אישית, אלא בתפיסה פוליטית רחבה שמציבה את האזרחים הערבים כשותפים על תנאי.
דגל עבורנו
וכאן אני מרימה דגל עבורנו, הערבים שנופלים לכם בין הכיסאות. האזרחים הערבים בישראל שקמים בכל בוקר כדי לתקן את החברה הישראלית, מבלי לשאול מי עומד מולם אם הוא יהודי או ערבי, ימני או שמאלי.
המחנה הליברלי ממשיך לאבד, כמעט בשיטתיות, את הקולות של הציבור הערבי הליברלי. נשים ואנשים שמחפשים בית פוליטי, שלא מוצאים אותו במפלגות הערביות, אך גם אינם מוכנים לתמוך במנהיג שמצהיר בפה מלא שמפלגה ערבית פסולה מעצם היותה ערבית
התוצאה הראשונה של השיח הזה היא שהמחנה הליברלי ממשיך לאבד, כמעט בשיטתיות, את הקולות של הציבור הערבי הליברלי. נשים ואנשים שמחפשים בית פוליטי, שלא מוצאים אותו במפלגות הערביות, אך גם אינם מוכנים לתמוך במנהיג שמצהיר בפה מלא שמפלגה ערבית פסולה מעצם היותה ערבית.
הבעיה השנייה היא ההשטחה. "הערבים" מוצגים כמקשה אחת, ללא הבחנה בין זרמים, עמדות, רמות אחריות או נכונות לשותפות פוליטית. אותו מחנה שמוחק את הגיוון הפנימי בחברה הערבית, גם מתעלם מהעובדה שרע"מ, מפלגה ערבית, הייתה זו שעשתה את הצעד האמיץ ביותר ואפשרה את הקמת הממשלה היחידה שבזכותה לפיד עצמו היה ראש ממשלה, ואף הצהירה במפורש על קבלת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
סברין חוג'יראתמי שרואה עתיד כאן צריך להבין דבר פשוט: בית פוליטי אמיתי לא נבנה רק עבור מי שנוח לשתף, אלא עבור כל אזרח ואזרחית שרוצים לקחת חלק. במיוחד עבור אותם ערבים ישראלים שהתעייפו משיח ריק, מהבטחות ריקות וממאבקי זהות שטחיים, ומבקשים שינוי עומק, אחריות ומנהיגות אחרת. ללא שינוי תפיסה פוליטית רחבה, המרחב האזרחי בישראל ימשיך להיסגר.
הכותבת היא דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת ניסיון בעיצוב ויישום מדיניות בממשלה
