אקסטרה
"אני יודעת שיש לי עוצמות. אבל יש ימים שהעולם הזה גדול עליי, שכל מה שאני רוצה זה להישאר במיטה עם השמיכה על הראש"
50:57
הריאיון מתפרסם כחלק מהפרויקט "איפה הם היום" של ynet ו"ידיעות אחרונות" עם כמה מגיבורי טבח 7 באוקטובר ששרדו את התופת. הפרויקט כולל סדרת פודקאסטים ב-ב-Be.po ומוסף מיוחד ב"ידיעות אחרונות".
בסוף יוני 2025 חזרו רעות קרפ ושלושת ילדיה הביתה, לקיבוץ רעים. כמעט שנתיים הם חיו מחוץ לבית - תחילה באילת ואחר כך בתל אביב. בבית חיכו להם החיים שנקטעו בבוקר אחד. "על המקרר עדיין הופיע לוח הפעילויות של סוכות בבית הילדים", מספרת קרפ. "הרבה מאוד זיכרונות מתקופה. כאילו נכנסנו במנהרת הזמן". גם דביר קרפ, אבי ילדיה שנרצח, חיכה להם שם בדרכו. הוא נקבר ברעים, מתוך הידיעה שהמשפחה תחזור. וזה גם הבית שבו הוא ורעות גידלו יחד את ליה, דריה ולביא.
הריאיון המלא עם רעות קרפ
בבוקר 7 באוקטובר רעות לא הייתה ברעים. היא הייתה ביהוד. דריה ולביא היו אצל אביהם דביר ובת זוגו סתיו, וליה הבכורה הייתה אצל חברה בעין הבשור. מחבלים שחדרו לביתו של דביר רצחו אותו ואת סתיו. דריה ולביא נשארו לבדם, ואז הגיעה אל רעות הודעה מהטלפון של דביר: "אמא זו דריה, אבא נרצח, גם סתיו. הצילו". השיחה שהתפתחה משם נמשכה כשלוש שעות. חלק קטן ממנה פורסם והפך לאחת ההקלטות המזוהות עם אותו בוקר. רעות הקליטה אותה בעצמה.
"כשדריה התחילה להגיד לי בטלפון שהיא מפחדת למות, פשוט הבנתי. אני זוכרת את עצמי יושבת ומדמיינת איך נכנסים מחבלים ומרססים את כל הממ"ד, ואין לי יותר את רוב המשפחה", היא מספרת. "ברגע הזה באמת נופלת החלטה של שניות - אני מקליטה את זה. אני נוצרת את הקול של הבת שלי".
3 ילדים בתוך הזוועות
את קור הרוח שהפגינה רעות, ותועד היטב בהקלטה שהדהימה אז את המדינה, היא מתארת כאינסטינקט. "הבנתי שאם אני מלחיצה אותה ואם אני אומרת מילה אחת לא במקום, היא עלולה להיבהל ולצאת החוצה לחפש עזרה", היא אומרת. "המטרה שלי הייתה מאוד ממוקדת: להרגיע אותה, שיהיו לה מים, שהיא נושמת, שהיא רגועה כמה שאפשר".
גם כשהבטיחה לדריה שמגיעים אליהם, רעות ידעה שחלק מהדברים שהיא אומרת נועדו בעיקר לתת לילדה תקווה: "אני לא יכולה להגיד לילדה שלי, תשמעי, אין מי שיבוא, תתמודדי. אני חייבת לייצר לה תקווה כל הזמן".
השיחה בין רעות קרפ לבתה דריה ב-7/10/23
באותן שעות רעות גם לא ידעה בוודאות אם לביא חי; הוא שכב על המיטה בממ"ד, קפא ולא הוציא מילה, ולכן היא לא שמעה אותו מעבר לקו. רק בדיעבד סיפר לה מה עבר לו בראש. "הוא אמר לי, 'אמא, אני הבנתי שכבר היו בבית הזה וכבר רצחו את אבא ואת סתיו, אז אם ייכנסו עוד פעם מחבלים, הם יגיעו לממ"ד, יראו את הגופות ויבינו שכבר היו בבית הזה, אז הם ילכו'". רעות אומרת: "הוא סיפר לעצמו סיפור שמגן עליו".
בזמן שרעות דיברה עם דריה, היא התכתבה במקביל עם ליה שהייתה בעין הבשור - וניסתה להחזיק גם אותה. בפרויקט שתיעד וגיבה את ההתכתבויות מאותו יום מצאה רעות הודעות שכבר לא זכרה. "אני קוראת עוד הודעה ועוד הודעה, ופתאום מבינה שכל השיחה הזאת שהייתה לי עם דריה בקול מתנהלת במקביל בכתב עם ליה", היא אומרת.
ליה עדיין לא ידעה שאביה נרצח. האנשים שהיו איתה כבר ידעו, אבל ניסו להסתיר זאת ממנה. בסופו של דבר הייתה זו דריה שסיפרה לה. "היא חוזרת מהממתינה ואני אומרת לה, 'מי זה היה?' היא אומרת לי, 'ליה'. 'מה אמרת לה?' - 'אמרתי לה שאבא נרצח'".
פוסט-טראומה
שלוש שנים אחר כך, שלושת הילדים מתמודדים כל אחד בדרכו. "אין איזשהו קו רציף בשיקום", אומרת רעות. "הילדים עברו את מה שהם עברו, ועכשיו אנחנו לומדים לחיות עם הפוסט טראומה. זה משהו שקיים ונוכח בבית".
רעות קרפ מתאחדת עם ילדיה, 8/10/23
דריה, שהייתה בת עשר, בחרה במשך תקופה ארוכה כמעט לא לדבר על השבת הארורה ההיא. "המנגנון של דריה הוא לעצור את הדיבורים", אומרת רעות, "לעשות קאט ואיכשהו לנסות, עם מה שיש, לחיות".
לביא, שהיה בן שמונה וחצי והוא על הרצף האוטיסטי, הגיב אחרת. בהתחלה, מספרת רעות, הוא יכול היה לתאר בפרטים את המחבלים ואת מה שראה; בהמשך הגיעו גם התפרצויות וקושי במגע. "הוא היה מאוד תוקפני בהתחלה", היא אומרת. "לא הייתי יכולה להניח עליו יד בלי שהוא יתקוף. זה השתפר לאט לאט - ואני מדברת איתך על שלוש שנים. התהליכים פה מאוד מאוד ארוכים".
ליה, הבכורה, בחרה בדרך אחרת: הנצחה. שרשרת עם פניו של אביה, קעקוע של פרח הלוטוס שאהב והמילה "אבא" בכתב ידו, עמוד פייסבוק לזכרו ומדבקות. "היא כל היום מדברת אותו וחיה אותו".
"הרגשתי שאת הפרידה הזו לא סיימתי". דביר קרפ
במשך כשנתיים הילדים כלל לא הלכו לבית הספר. "הילדה שלי ראתה עכשיו את אבא שלה נרצח מול העיניים. אז מה, תושיבי אותה בכיתה ותגידי לה 'בואי עכשיו לומדים'?", אומרת רעות. "מבחינתי הדבר הכי חשוב היה שהם בחיים, ועכשיו בואו לאט לאט נבנה להם את הביטחון. הם יודעים שאמא פה, שהם מקבלים אהבה ותמיכה. אז בסדר, הם לא ילכו למכון ויצמן. לא עכשיו. אולי בהמשך".
גם המעברים בין אילת, תל אביב ולבסוף רעים גבו מחיר. בכל מקום היה צורך להתחיל מחדש, גם טיפולית. "ילד, עד שהוא סומך, ועד שהוא מדבר... כל פעם להחליף מטפל, כל פעם להחליף פסיכיאטר, ולכי תספרי את הסיפור מחדש". לביא, לדבריה, מטופל כיום אצל פסיכולוג שלקח לו כמעט שנה להיפתח אליו.
תדמית חזקה
בתוך השיקום נולד גם "קפה עוטף רעים", שנפתח ביוני 2024. מבחינת רעות, העסק הוא קודם כל דרך להמשיך את דביר. במרכזו נמצאים השוקולדים שהכין בחייו, המיוצרים כיום לפי המתכונים שלו, עם חומרי הגלם ושיטת הייצור שבהם השתמש ואפילו בתבניות שלו. "זה כאילו מישהו לוקח את האמנות הזו ונותן לה חיים", היא אומרת. "אי אפשר להסביר במילים את התחושה לתת ביס בפרלין של דביר. זה לא הלך איתו לקבר".
"לא מאחלת את זה לשונאיי": מתוך הריאיון
רעות ודביר היו פרודים כשנרצח. הם אפילו לא הספיקו להתגרש. סתיו כבר הייתה בת זוגו, אבל רעות מדברת עליו שוב ושוב באהבה. "הזוגיות של דביר ושלי הייתה מושתתת על הרבה מאוד כבוד ואהבה", היא אומרת. "גם כשנפרדנו, זו הייתה החלטה משותפת. להגיד לך שנגמרה האהבה? לא, היא לא נגמרה".
דווקא השנים שעברו מאז גרמו לה להבין שגם הפרידה עצמה נקטעה באמצע. "הרבה מאוד פעמים הרגשתי שאת הפרידה הזאת לא סיימתי", היא אומרת. "התהליך של הפרידה לא הושלם. זה שעשינו את האקט של הפרידה והוא גר בבית אחד ואני בבית אחר, עדיין, אני גרתי בבית שבו דביר ואני גידלנו את הילדים. הזיכרונות נשארו שם".
לפני 7 באוקטובר רעות הייתה מנהלת הכספים של קיבוץ רעים. היום היא מתקשה אפילו לדמיין חזרה לחיים ההם: "אני לא יכולה לחזור למשרה, לעלות על העקבים ועל הז'קט ולנסוע לתל אביב לבנק שעבדתי בו קודם או לחזור להיות מנהלת כספים בפול טיים. אני חייבת להיות בשביל הילדים שלי. אני לא אעבוד בשום עבודה שלא תאפשר לי את הגמישות הזאת".
במשך השיחה חוזרת שוב ושוב המילה "חזקה". זו התדמית של רעות מאז ההקלטה עם דריה - האמא ששומרת על קול יציב כשהעולם מתפרק. אבל היא מבקשת לסייג אותה. "את אומרת 'את כל כך חזקה', ואני באה להשלים אותך ולהגיד - למראית עין", היא אומרת. "אני יודעת שיש לי עוצמות, ויש ימים שאני באמת יודעת להחזיק את העולם ולעשות דברים גדולים. אבל יש ימים שהעולם כל כך גדול עליי, שאני אראה הודעה ולא אקח את הטלפון בשביל להסתכל, כי אני לא מסוגלת להתמודד עם משימה הכי פשוטה. כל מה שאני רוצה זה להישאר במיטה עם השמיכה על הראש".
"אתה לא יכול להישאר כל הזמן במערה הזאת, בשחור הזה, בשכול". ההרס בקיבוץ רעים אחרי מתקפת 7/10
(צילום: באדיבות משפחת מרום)
ועדיין, יש שלושה ילדים בבית.
פעם, היא אומרת, חשבה שילדים לא צריכים לראות את אמא שלהם בוכה. אחרי 7 באוקטובר גם המוסכמה הזאת נשברה. היום, כשאחת מבנותיה רואה אותה בוכה ושואלת אם היא מתגעגעת לאבא, הן יכולות פשוט לבכות יחד ולהתחבק.
הטראומה נמצאת גם בלילות. רעות מספרת שבחודשים הראשונים חלמה על דביר כמעט בכל לילה ואף הייתה מתעוררת וכותבת את החלומות כדי לא לשכוח. באחד מהם, הוא חזר אחרי שלושה חודשים, וסיפר שעד כה התחבא בפרדס. לרגע, בתוך החלום, האפשרות הזאת נשמעה הגיונית. "אני בחרתי לא לראות את דביר, אז יכול להיות שזה באמת קרה", היא אומרת. "יכול להיות שהוא עדיין חי ואולי כל הדבר הזה הוא באמת חלום רע".
אבל בבוקר רעות מתעוררת למציאות שבה היא והילדים חזרו למקום שבו הכול קרה. היא לא מתכחשת לכעס על אותו יום. במשך שנים, היא מספרת, האמינה שרעים הוא דווקא המקום הבטוח ביותר, מפני שהצבא נמצא מעבר לגדר ושומר עליהם. ואז, ב-7 באוקטובר, היא נשארה על הקו עם בתה וחיכתה. "לא עשר דקות, לא עשרים דקות, לא שעה, לא שעתיים. גם לא שלוש שעות", היא אומרת. לצד הכעס היא מדגישה את הכרת התודה לאזרחים ולחיילים שהגיעו ביוזמתם ונלחמו. "אין לי טיפת כעס עליהם, להפך. יש לי חיבוק מאוד גדול והערכה עצומה להם ולמשפחות שלהם, גם לאלה שלצערנו הרב אינם איתנו".
חייבים תקווה
השינוי שעבר עליה מאז אותו בוקר מגיע גם לתפיסת העולם שלה. רעות מספרת שגדלה על ערכים של שלום, ובמשך שנים חיה לצד עזה בלי פחד. היום, אחרי 7 באוקטובר, גם המקום הזה התערער. "באוטופיה של האוטופיה של החלומות שלי, הלוואי שהיה שלום בין כולם ולא היו מלחמות בעולם", היא אומרת, אבל מודה שהמציאות הפכה את הדברים למורכבים הרבה יותר עבורה. "עם הזמן הדעה שלי לאט לאט משתנה. אני מודה בזה".
ובכל זאת, היא מסרבת לוותר לחלוטין על המחשבה שיכולה להיות מציאות אחרת. "קשה לי לחשוב על תינוקות (פלסטינים; ל"ג) מתים", היא אומרת, "אבל גם קשה לי לחשוב על תינוקות ישראלים מתים, מאוד קשה לי. זה מביא אותך למעין מקום של 'אם זה או הם או אנחנו, אז קודם כל אנחנו'. זה מבאס לי להגיע אליו. לא רוצה. הלוואי שהיה פתרון שיימצא לכולם".
כמעט שלוש שנים אחרי, אין מבחינתה סוף מסודר לסיפור. אין רגע שבו הטראומה נשארת מאחור והחיים החדשים מתחילים. היא נמצאת בחלומות, בטיפולים, בקפה, בשוקולד של דביר, בילדים ובבית ברעים.
"אנחנו חייבים להגיע לאיזשהו מקום של תקווה, למקום חיובי, למקום של אופטימיות", היא אומרת. "אתה לא יכול להישאר כל הזמן במערה הזאת, בשחור הזה, בשכול".
ואולי זו גם הסיבה שבחרה לחזור לרעים, למקום שבו המשפחה שלה נשברה - אבל גם המקום שבו היא מתעקשת להמשיך לבנות אותה. "זה המקום שבו אני יכולה לקיים את המשפחה שלי, להנציח את דביר ולתת איזשהו טעם מתוק, ככל יכולתי, לחיים האלה - לפחות שלי ושל הילדים שלי ושל הקרובים".
