הפסקת האש בגבול הצפון מעוררת ביקורת חריפה, בעיקר מצד תושבי יישובי הצפון. התחושה שם ברורה. שוב קיבלו הבטחות גדולות ושוב המציאות מורכבת, חלקית, ובעיקר מאכזבת ומעוררת חששות עתידיים כבדים. אבל כדי לבחון את המהלך הזה ברצינות, צריך להפריד בין שני מישורים שונים - הצבאי והמדיני.
במישור הצבאי, קשה להתווכח עם התוצאות. צה"ל השיג הישגים משמעותיים, חיזבאללה הורחק מקו הגבול, איומים מיידיים ובראשם איום הפשיטה הקרקעית והאיומים שטוחי המסלול כמו נ"ט לטווח קצר, אלו צומצמו באופן דרמטי, עד כדי הסרה מלאה. אלו אינם הישגים שוליים. הם משנים מציאות ביטחונית ומעניקים מרחב נשימה לאזרחים ולמערכת כולה.
עם זאת, חשוב להבהיר שפירוק חיזבאללה מנשקו לא היה חלק מהמשימה שהוגדרה לצבא ע"י הדרג המדיני, הדירקטיבה היתה ברורה: "פעולות שיביאו את מדינת לבנון והקהילה הבילאומית לפרק את חיזבאללה מנשקו" בנוסף לייצוב קו הגנה לאורך כל קו הגבול על מנת להגן על התושבים וצמצום משמעותי של איום רקטות קצרות הטווח מלבנון. פירוק חיזבאללה הוא יעד שונה לחלוטין, כזה שדורש תמרון עמוק, זמן ממושך, שמימלא מצטרף למלחמה ארוכה ומחיר כבד. הדרג המדיני בחר, במודע, שלא להציב יעד כזה ולהישמע לנשיא ארה"ב.
במקביל לפעילות הצבאית, נוצר חלון הזדמנויות נדיר לשיח ישיר מול ממשלת לבנון,שאף הוא תולדה של ההישג הצבאי, יש בלבנון רצון מוצהר להתמודד עם חיזבאללה, אך גם חולשה עמוקה וחוסר יכולת לבצע זאת ללא סיוע חיצוני משמעותי.
מכאן שההבנה ברורה, ללא רכיב מדיני ,לא יהיה סיום אמיתי למערכה הזו. הפסקת האש אינה סוף, אלא שלב. הזדמנות לייצר תהליך רחב יותר, שיכלול גם ניסיון ,מורכב ושברירי ככל שיהיה, לשנות את המאזן הפנימי בלבנון ואולי אף להביא לכדי שלום.
אלא שהבעיה אינה עצם הפנייה למסלול מדיני, אלא האופן שבו הוא מתנהל. חוסר השקיפות, הפער בין ההצהרות בעבר לבין המציאות בהווה, ובעיקר , הנתק מתושבי הצפון ומהנהגת הרשויות המקומיות ,יוצרים תחושת ניכור עמוקה. עבור רבים מהם, לא מדובר בדיון אסטרטגי אלא בשאלה קיומית,האם אפשר לחזור הביתה בביטחון.
וכשאין תשובות ברורות האמון מתערער.
להזכירנו,זהו אינו מקרה ראשון. גם בדרום ראינו כיצד אזרחים הופכים, פעם אחר פעם, ל"ניצבים" במהלכים שמתקבלים מעל ראשם. לא שותפים לשיח, לא חלק מקבלת ההחלטות, ולעיתים אף מופתעים מהן. התוצאה היא לא רק ביקורת, אלא שחיקה עמוקה באמון בין המדינה לאזרחיה. אמון הוא משאב אסטרטגי. בלעדיו, גם הישגים צבאיים מרשימים והסכמים מדיניים מתוחכמים מתקשים להחזיק לאורך זמן.
טליה לנקריצילום: קרן זמסקילכן, השאלה המרכזית איננה האם נכון היה להגיע להפסקת אש, זהו מצב בלתי נמנע בעת הזו ,אלא האם ההנהגה יודעת לנהל את המהלך הזה כאשר היא שומרת על האינטרסים של מדינת ישראל ובאופן שמחזק את אמון הציבור. האם היא מסוגלת לדבר בכנות על מגבלות הכוח, על המחירים, ועל הדרך קדימה. האם היא מחזקת את הצפון באמצעות תקציבים ומיגון נדרש? בעת הזו ניכר כי התשובה המשותפת לכל שאלות המפתח הללו היא לא!
אל"מ במיל׳ טליה לנקרי לשעבר ר' אגף במטה לביטחון לאומי וחברת פורום דבורה.
