מאז תחילת המלחמה נגד איראן – ובכלל מאז 7 באוקטובר - אנחנו רואים את פניהן המחייכות של הלוחמות, שומעים על עוז רוחן של הפרמדיקיות תחת אש, וכמובן מעריצים את האמהות שמתפקדות היטב תחת אזעקות ומסגרות חינוך סגורות. אבל בצילם של כל אלה, קיימת קבוצה גדולה של נשים שנמצאות בקרב מאסף דומם. הן לא לובשות מדים, אין להן דובר צבאי, והמלחמה שלהן לא התחילה ב-7 באוקטובר – היא רק הפכה עבורן למלכודת אינסופית.
אלו הן הנשים המתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת (C-PTSD). עבורן, מדינת ישראל של חודשי המלחמה האחרונים היא שדה מוקשים של טריגרים. בזמן שהחברה הישראלית מתגייסת למען "החזית", הנשים הללו נדחקות אל מעבר לקו הראייה. הן השקופות שבתוך הבית, אלו שטראומות העבר שלהן – אותן פגיעות מתמשכות, שקטות ופוצעות – מתעוררות לחיים בכל התרעה, בכל דפיקה בדלת, בכל כותרת חדשותית.
טראומה, במהותה העמוקה ביותר, היא מעשה של גזילת תוקף. היא אומרת לקורבן "מה שקרה לך לא קרה", או "זה לא היה כל כך נורא". החלמה מטראומה, אם כן, היא תהליך הפוך: היא דורשת הכרה. היא זקוקה לחברה שתגיד: "אני רואה אותך. הכאב שלך ממשי. יש לו שם".
אלא שבמציאות הישראלית הנוכחית, נוצרה היררכיה אכזרית של כאב. במדינה שנמצאת תחת איום קיומי, ישנה תחושה לא מדוברת שמי שלא נפגעה ישירות מהמלחמה הנוכחית, צריכה "להמתין בתור". הנשים הללו נאלצות להחניק את הצעקה שלהן, לחכות שהסערה הלאומית תשכך, רק כדי לקבל רשות לבקש עזרה. הן מרגישות שהכאב שלהן "פחות דחוף", "פחות הרואי". ובינתיים, בתוך השקט הכפוי הזה, הטראומה המורכבת רק מעמיקה את שורשיה.
אל מול הטייסים והלוחמים, ישנו עורף שנושא בתוכו פצעים ישנים שמדממים מחדש. עבור אישה שחוותה פגיעה מתמשכת בעברה, אובדן תחושת המוגנות הלאומי הוא לא רק אירוע ביטחוני – הוא קריסה טוטאלית של מנגנוני ההישרדות שבנתה בעמל רב.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חברה שרואה רק את "פצועי השעה". חוסן חברתי אמיתי נמדד ביכולת שלנו להעניק תוקף גם לכאב שאין לו תאריך תפוגה ואין לו קו חזית ברור
כאן נדרש מאיתנו שינוי תפיסתי רדיקלי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו חברה שרואה רק את "פצועי השעה". חוסן חברתי אמיתי נמדד ביכולת שלנו להעניק תוקף גם לכאב שאין לו תאריך תפוגה ואין לו קו חזית ברור.
לכן גיבשנו את "מודל עדן", שמציע בדיוק את מה שהחברה הישראלית נוטה לשכוח בזמן מלחמה: את הנראות. המודל הזה לא שואל "מה לא בסדר אצלך?", אלא "מה עבר עלייך?". הוא מבין שהריפוי לא מתחיל בתרופה או בטכניקה, אלא ברגע שבו אישה מפסיקה להיות שקופה. הוא מבין שמתן תוקף לחוויה הנשית המורכבת הוא לא "בונוס" לימים של שקט, אלא תנאי הכרחי ליצירת חברה בריאה.
לכן חשוב שנצדיע גם לגבורה שלא מקבלת כותרות. הגבורה של האישה שקמה בבוקר למרות שהלילה היה רצוף סיוטים מהעבר ומההווה. הגבורה של זו שנלחמת על שפיותה בעולם שדורש ממנה "להיות חזקה" ו"להבין שיש דברים דחופים יותר".
אנחנו לא צריכים לחכות שהמלחמה תיגמר כדי לראות אותן. הנראות היא הטיפול. ההכרה היא הריפוי. חובתנו כחברה היא להבטיח שאף אישה לא תצטרך להמתין שהסערה תחלוף כדי שמישהו יבחין שהיא טובעת.
רונית שובלהגיע הזמן להפוך את הנשים השקופות לנוכחות. לא כקורבנות, אלא כלוחמות המורכבות שהן, שמגיע להן מרחב בטוח, תוקף מלא, ויד מושטת – לא מחר, אלא עכשיו.
רונית שובל היא מנכ"לית עמותת עדן, ומתמחה בטיפול בפוסט-טראומה ובפוסט טראומה מורכבת
