ההתפתחויות האחרונות בצפון-מזרח סוריה מחזירות למרכז הבמה את סיפורם של הכורדים, מיעוט אתני גדול שחי על אדמתו ההיסטורית אך מעולם לא זכה לריבונות מדינית, ושמצא את עצמו בעשור האחרון קרוב יותר מאי-פעם למימוש שלטון עצמי.
כעת, עם שינוי מאזן הכוחות בדמשק והמעבר משלטונו ארוך השנים של בשאר אסד לשלטון בראשות אחמד א-שרע, ההישגים הללו נמצאים בסכנה ממשית. האוטונומיה הכורדית, שנולדה מתוך כאוס מלחמת האזרחים, עומדת מול ניסיון מחודש לבנות מדינה סורית ריכוזית, והכורדים - שוב - נדרשים להיאבק על מקומם.
עם עתיק, בלי מדינה
הכורדים הם אחת הקבוצות האתניות הגדולות בעולם שאין לה מדינה. כ-30 מיליון בני אדם חיים ברצף גיאוגרפי המשתרע בין טורקיה, עיראק, איראן וסוריה, אך החלוקה הקולוניאלית של המזרח התיכון במאה ה-20 פיצלה אותם בין מדינות לאום זרות. בסוריה עצמה מהווים הכורדים כשמונה עד עשרה אחוזים מהאוכלוסייה (כשני מיליון איש), שמרוכזים בעיקר בצפון ובצפון-מזרח המדינה. אזורים אלה אינם רק שוליים גיאוגרפיים אלא גם נכס אסטרטגי הכולל שדות נפט, מקורות מים ושטחים חקלאיים רחבים.
למרות עומק שורשיהם ההיסטוריים, הכורדים מעולם לא הוכרו בסוריה כקבוצה לאומית לגיטימית, למרות שאיפותיהם לקיום לאומי ולזכויות תרבותיות במסגרת מה שמכונה "כורדיסטן", חבל ארץ היסטורי ללא מדינה עצמאית. הזהות הכורדית נתפסה כאיום על תפיסת המדינה האחידה, והשאיפה לשמר שלטון מרכזי חזק הביאה לכך שהמשטרים בדמשק בחרו לדכא אותה במקום להכיל אותה.
מאז עליית מפלגת הבעת' לשלטון בשנות ה-60, וביתר שאת תחת משפחת אסד, הכורדים חיו תחת מדיניות של דיכוי שיטתי. האזרחות של מאות אלפי כורדים נשללה מהם והם והוגדרו כחסרי אזרחות, השפה הכורדית נאסרה במרחב הציבורי, שמות של כפרים ועיירות שונו לשמות ערביים וכל ניסיון לפעילות פוליטית או תרבותית עצמאית הוגדר כחתרני. הכורדים חיו בתוך סוריה, אך מחוץ ל"חוזה האזרחי" שלה.
מדיניות זו נבעה לא רק מחשש פנימי אלא גם מהקשר האזורי. דמשק עקבה בדאגה אחר ההתפתחויות בעיראק, שם הצליחו הכורדים לכונן אוטונומיה רחבה, וחששה מהשלכות דומות בשטחה שלה. מבחינת השלטון הסורי, הכרה בזכויות כורדיות משמעותיות הייתה נתפסת כפתיחת פתח לערעור מבנה המדינה כולה.
מלחמת האזרחים והמאבק בדאעש
פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 שינה את המציאות מן הקצה אל הקצה. בעוד המשטר הסורי נלחם על הישרדותו במרכזי האוכלוסייה הגדולים, אזורים שלמים בצפון-מזרח המדינה ננטשו בפועל, ולתוך הוואקום הזה נכנסו הכורדים במהירות: הם הקימו כוחות ביטחון מקומיים, מועצות אזרחיות ומנגנוני שלטון, ובנו בהדרגה ישות אוטונומית לא מוכרזת שנודעה בשם "רוג'בה".
האוטונומיה הזו התבססה על מודל ייחודי של שלטון מקומי מבוזר, שוויון מגדרי ושילוב מיעוטים אתניים ודתיים. עבור הכורדים הייתה זו הפעם הראשונה שבה יכלו לנהל את חייהם הפוליטיים והאזרחיים ללא התערבות ישירה של דמשק.
התחזקות דאעש ב-2014 הפכה את הכורדים משחקן מקומי לשותף מרכזי בזירה הבינלאומית, והקרב על קובאני סימן את נקודת המפנה - שכן מדובר היה בהפסד משמעותי של ארגון המדינה האיסלאמית, שעד אליו נהנה מרצף ניצחונות נגד מספר צבאות וארגונים בעיראק ובסוריה. הלחימה העיקשת של הכוחות הכורדיים, לצד סיוע אווירי אמריקני, הפכה אותם לבעלי ברית מועדפים של המערב.
6 צפייה בגלריה
לוחמי דאעש בסוריה, 2014. הלחימה העיקשת של הכורדים נגד הארגון שיפרה את מעמדם הבינלאומי
(צילום: AP)
ב-2015 הוקמו הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), ברית צבאית המורכבת מכ-80% לוחמים כורדים ו-20% בני עדות אחרות. הם התאגדו במטרה להילחם בארגוני הטרור האיסלאמיסטיים כמו המדינה האיסלאמית והייאת תחריר א-שאם - שבראשה עמד הנשיא הנוכחי של סוריה אחמד א-שרע, אז תחת השם אבו מוחמד אל-ג'ולאני. במהלך השנים הם נלחמו גם בצבא סוריה וכן בכוחות טורקיים.
מכאן ואילך, ה-SDF הפכו לעמוד השדרה של המאבק בדאעש. הם נשאו בעיקר את הנטל הקרקעי, שילמו מחיר דמים כבד ובתמורה זכו לתמיכה צבאית ומדינית מארצות הברית. תוך שנים ספורות הם שלטו בכשליש משטח סוריה, כולל א-רקה, בירת הח'ליפות לשעבר. בשיאם ניהלו הכורדים בפועל מדינה ללא הכרה רשמית.
שיא האוטונומיה, הסדקים - ושתיקת העולם הערבי
העשור האחרון סימן את שיא הכוח הכורדי בסוריה. הכורדים שלטו בשדות נפט מרכזיים, בסכרים אסטרטגיים ובמעברי גבול, והקימו מוסדות אזרחיים מתפקדים. אולם מתחת לפני השטח נחשפו חולשות עמוקות: האוטונומיה נשענה כמעט לחלוטין על הנוכחות האמריקנית, טורקיה ראתה בכוחות הכורדיים איום ישיר ופעלה נגדם צבאית שוב ושוב - ומעולם לא הושג הסדר חוקתי מחייב מול דמשק. האוטונומיה התקיימה כל עוד האינטרסים של המעצמות חפפו לאלה של הכורדים, וברגע שהאיזון האזורי השתנה - הישרדותה הפכה לשברירית.
מבחינת טורקיה, הכורדים בסוריה הם איום ביטחוני קיומי. אנקרה רואה בהם שלוחה או השראה אידיאולוגית של המחתרת הכורדית (PKK), ומסרבת להבחין בין כוחות כורדיים שונים. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, פעלה טורקיה בעקביות כדי למנוע רצף טריטוריאלי כורדי לאורך גבולה הדרומי באמצעות מבצעים צבאיים, אזורי חיץ והפעלת מיליציות מקומיות. כל התקדמות כורדית נתפסת כהפסד אסטרטגי טורקי.
6 צפייה בגלריה
הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) מניפים את דגלם אחרי כיבוש מוצב של דאעש ב-2019
(צילום: AFP)
לעומתה, ארה"ב ראתה בכורדים שותף טקטי ולא אסטרטגי. הברית נולדה מתוך הצורך להילחם בדאעש, אך וושינגטון נמנעה מלהתחייב להסדר פוליטי שיבטיח אוטונומיה כורדית ארוכת טווח. הרצון האמריקני לשמר יחסים עם טורקיה ולהימנע מהסתבכות עמוקה בסוריה הוביל למדיניות זהירה ולעיתים אף לא עקבית, כשעבור הכורדים זו הייתה תמיכה שאפשרה הישגים אך לא הבטיחה עתיד.
רוסיה, מצידה, רואה בשימור אחדות סוריה אינטרס מרכזי ותומכת בשלטון המרכזי בדמשק - במיוחד כשבעל בריתה אסד היה בשלטון. אף שקיימה מגעים טקטיים עם הכורדים, ברגעי ההכרעה העדיפה מוסקבה תמיד את חיזוק המדינה הריכוזית. גם איראן תומכת בצמצום האוטונומיה הכורדית מחשש להשלכות פנימיות בשטחה ולפגיעה בציר ההשפעה שלה דרך דמשק. בכלל, בעולם הערבי מעדיפים לשתוק בעניין הכורדים מחשש לעידוד מגמות בדלניות במדינות אחרות.
עם עליית א-שרע לשלטון לאחר נפילת אסד לפני כשנה, הוא מנסה לאחד את סוריה מחדש, כשהשלטון החדש רואה באוטונומיה הכורדית תוצר זמני של כאוס ולא בסיס לסדר פוליטי עתידי. העובדה שמאז שעלה לשלטון ביצעו כוחות המזוהים עם המשטר החדש שלו מעשי טבח מזוויעים במיעוט העלווי ובמיעוט הדרוזי רק מגבירה את החשש של הכורדים מוויתור על האוטונומיה שלהם.
במרץ אשתקד הושג הסכם בין א-שרע לדרוזים שנתפס בשעתו כדרמטי וקרא לשילוב הכוחות הכורדיים מה-SDF בצבא הסורי, וכן לשילוב המוסדות האזרחיים שלהם במוסדות הממשלה הסורית. אלא שהתקדמות של ממש לעבר יישום ההסכם לא הושגה מאז, אך התקדמות בשטח דווקא כן: בשבועות האחרונים החלו כוחות המשטר להתקדם לשטחים שבשליטת הכורדים, התקדמות שהגיעה לשיאה בימים האחרונים - כשהכוחות השתלטו על אזורים ומשאבים אסטרטגיים, בעוד הכורדים נאלצו לסגת.
6 צפייה בגלריה
נתניהו בגבול סוריה. ישראל שומרת על פרופיל נמוך בעניין הכורדים
(צילום: מעיין טואף/ לע״מ)
למה הכורדים טובים לישראל?
שלשום טענו הכורדים כי ישראל הציעה להם עזרה. זה לא מפתיע, שכן מבחינת ישראל הכורדים בסוריה אמנם אינם בני ברית רשמיים, אך הם שחקן בעל משמעות אסטרטגית עקיפה. לאורך השנים נתפסו הכורדים כגורם שאינו עוין לישראל, כזה שנלחם בדאעש ואיזן במידה מסוימת את השפעתם של איראן וחיזבאללה בצפון סוריה. קיומה של אוטונומיה כורדית חזקה יצר מרחב שאינו נשלט ישירות על ידי דמשק או טהרן, והקשה על התבססות הציר האיראני.
היחלשות הכורדים מחזקת את השלטון המרכזי הסורי ואת בעלי בריתו, טורקיה למשל, ומקרבת את גבולה הצפוני של ישראל למציאות שבה גורמים עוינים פועלים בחופשיות רבה יותר. סוריה מפוצלת, חלשה ורוויית שחקנים מקומיים שירתה את האינטרס הישראלי יותר מסוריה ריכוזית שמצליחה להשיב לעצמה ריבונות. מנגד, תמיכה ישראלית פומבית בכורדים עלולה להוביל להסלמה מול טורקיה והשלטון הסורי החדש, ולכן ירושלים שומרת על פרופיל נמוך - בטח בזמן שהיא מקיימת עם דמשק משא ומתן על הסדר ביטחוני בתיווכה של וושינגטון.
כעת, הכורדים בסוריה עומדים שוב בצומת היסטורי אחרי עשור של אוטונומיה שהעניק להם טעימה של שלטון עצמי. כך, גם בעידן שאחרי אסד, הם מוצאים את עצמם שוב באותה נקודה מוכרת - וללא גב מדיני חזק שיבטיח את עתידם.
