רחובות איראן שוב בוערים. לא בנאומים רשמיים ולא בסיסמאות מהפכניות, אלא במחאה אזרחית רחבה, חוצת ערים ומעמדות, שמגיעה מהבטן הרכה של החברה האיראנית: יוקר מחיה בלתי נסבל, קריסת שירותים בסיסיים, ופער הולך וגדל בין אזרחים שנאבקים על הישרדות לבין שלטון שממשיך להשקיע את משאביו הרחק מגבולות המדינה.
המחאה הנוכחית אינה מתרכזת בסוגיה אחת ואינה מונהגת בידי דמות כריזמטית. נהגי משאיות, עובדים סוציאליים, גמלאים, סוחרים ובעלי עסקים קטנים - כולם יוצאים לרחובות, כל אחד מסיבותיו, אך עם תחושת שבר משותפת. זוהי אינה מחאה אידיאולוגית במובן הקלאסי, אלא מחאה קיומית. מחאה של אזרחים שמרגישים שהחוזה הבלתי כתוב בינם לבין המדינה פקע מזמן.
בזמן שהמשטר מנסה למסגר את האירועים כ”הפרות סדר נקודתיות” או כקנוניה חיצונית, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: חברה עייפה, מותשת, שאינה מאמינה עוד בהבטחות ולא נרתעת עוד מאיומים. האינפלציה הדוהרת, מחסור בחשמל ובמים, קריסת כוח הקנייה והעדר אופק כלכלי - כל אלה הפכו את היומיום למאבק הישרדותי מתמשך.
כאן בדיוק חוזרת לזירה שאלה היסטורית מוכרת: האם המשטר ינסה שוב להשתמש ב”אויב חיצוני” כדי לאחד שורות ולחנוק מחאה פנימית? זו אינה ספקולציה תיאורטית. בשנת 1980, כאשר הרפובליקה האסלאמית עמדה בפני קריסה פנימית, מלחמת איראן–עיראק סיפקה לחומייני גלגל הצלה. תחת הכותרת של “המלחמה שנכפתה” דוכאה ביקורת, חוסלו יריבים פוליטיים ונבנה נרטיב של הקרבה וקדושה שאיחד את הציבור למשך עשור.
איראן של היום אינה איראן של ראשית המהפכה. הדור הצעיר, דור ה־ Z והמילניאלס, אינו נענה עוד לשיח של הקרבה או שליחות דתית
אולם איראן של היום אינה איראן של ראשית המהפכה. הדור הצעיר, דור ה־ Z והמילניאלס, אינו נענה עוד לשיח של הקרבה או שליחות דתית. עבורו, האויב אינו מעבר לגבול אלא בתוך המערכת: בשחיתות, בניתוק, ובאובדן מוחלט של אחריות שלטונית. מחאה בעיניו אינה בגידה, אלא זכות בסיסית.
הימור של המשטר על הסחת דעת חיצונית או על הידוק דיכוי פנימי עלול להתגלות כחרב פיפיות. כאשר המחאה נובעת מרעב, מאובדן ביטחון כלכלי ומתחושת חוסר עתיד - היא אינה נעלמת תחת איומים. להיפך: כל ניסיון השתקה רק מדגיש את עומק הנתק בין שלטון שנאחז בכוח לבין חברה שכבר השתנתה.
בסופו של דבר, הבחירה האמיתית של ההנהגה בטהרן אינה בין שלום למלחמה, אלא בין שינוי מבני עמוק לבין המשך הישרדות באמצעות כפייה. השקעה באזרחים מחייבת ויתור על חלק מהאידיאולוגיה המהפכנית ועל סדרי עדיפויות אזוריים - צעד שהמשטר מתקשה לבצע. מנגד, הישענות על דיכוי ועל נרטיבים ישנים עשויה לקנות שקט זמני, אך במחיר של שחיקה מתמשכת בלגיטימציה.
ההיסטוריה מלמדת שמשטרים יכולים לשרוד מחאות, אך הם קורסים כשהם מאבדים את הציבור. המחאה ששוטפת כעת את רחובות איראן אינה רגע חולף, אלא סימפטום. סימפטום לחברה שכבר אינה מוכנה לשלם את מחיר הישרדותו של המשטר.
דנה שמח היא חוקרת ומרצה על איראן, המתמקדת במחאה אזרחית, תהליכי עומק חברתיים ומאבקי חירות בחברה האיראנית
