בשבועות האחרונים עולה השאלה האם למדנו באמת משהו מ-7 באוקטובר. נדמה היה שישראל השתנתה לבלי הכר, שהתובנות היו חדות וחד-משמעיות. ואכן, מייד לאחר הטבח, המדינה הגיבה בעוצמה. שר האנרגיה דאז וכיום שר הביטחון, ישראל כ"ץ, הצהיר שלא יוזרם סיוע הומניטרי, שהחשמל והמים ינותקו, ושעזה תיוותר במצור אנרגטי. בנובמבר 2023, גורם מדיני בכיר העלה את הצורך בדה-נאציפיקציה של רצועת עזה. אפילו היוזמה שמקדם כיום דונלד טראמפ לפינוי תושבי הרצועה כבר הועלתה בסוף 2023 על ידי דני דנון ורם בן-ברק.
גם במערכת הבינלאומית חלו שינויים. הנשיא ביידן דיבר על הצורך בהנהגה פלסטינית חדשה, כשהוא מודה למעשה שמנגנוני הרשות הפלסטינית הנוכחיים שקועים במימון טרור, אנטישמיות ושחיתות. בינואר 2024, ישראל דרשה – למרות היסוסי מערכת הביטחון – לסלק את אונר"א, לאחר שהתברר כי עובדי הארגון היו מעורבים בטבח. גם במרחב התרבותי ניכרה תגובה לשינוי המציאות, כאשר השיח הציבורי הפך נוקב יותר, והשפעותיו ניכרו גם ביצירות תרבותיות פופולריות (כגון "חרבו דרבו"), ונתניהו הכריז שציר הרשע זקוק לציר פילדלפי.
אלא שכעת, נראה שהמגמה הזו מתחילה להתהפך. כמו בעבר, הסכמי הפסקת האש מפורסמים על ידי מדינות ערב אך הממשלה שלנו לא משדרת את פרטיהם לציבור. הבידוק של תושבי צפון הרצועה רחוק מלהיות קפדני, והמעורבות של הרשות הפלסטינית במעבר רפיח – למרות שלא השתנתה כהוא זה – מוסתרת מהעין הציבורית.
ובינתיים, חמאס ממשיך להכתיב לישראל מאזן אימה. אוכלוסיית עזה מונה כ-1.8 מיליון תושבים. במהלך המלחמה, לוחמים סיפרו שבכל בית ספר מצאו חומרי לימוד שמפארים טרור ובכל בית תעמולה אנטישמית. אונר"א ורשת החינוך הפלסטיני וידאו כי האפשרות להגיע לשלום אינה ריאלית במשך דורות וטמנו את הזרעים שהתפוצצו לנגד עינינו. לא בכדי באחרונה דווח כי חמאס גייס אלפי לוחמים צעירים חדשים. גם אם חמאס יוכה צבאית, האוכלוסייה עצמה נותרת בסיס תמיכה לתשתיות טרור עתידיות.
החינוך הזה חלחל גם לאירועי שחרור החטופים. שוב אנו רואים המון עזתי מתגודד סביב חטופים, בדיוק כפי שהיה ב-7 באוקטובר. שוב חיילי צה"ל נאלצים להתמודד עם מציאות שבה אין "בלתי מעורבים" בעזה – כפי שמספרים חיילי המילואים שחזרו משם. בכל בית בעזה נמצאה תעמולה אנטישמית, והתגובה האכזרית של ההמון העזתי למראה החטופים ששוחררו רק חיזקה זאת.
ההתנגדות הישראלית לתכניתו של טראמפ לפינוי עזה – גם אם רק באופן זמני - חושפת את חוסר העקביות בטיעוניהם של המתנגדים יותר משהיא מציבה טיעון קוהרנטי של ממש
על רקע זה, ההתנגדות הישראלית לתכניתו של טראמפ לפינוי עזה – גם אם רק באופן זמני - חושפת את חוסר העקביות בטיעוניהם של המתנגדים יותר משהיא מציבה טיעון קוהרנטי של ממש. כך למשל, זהבה גלאון, שבהיותה יו"ר מרצ ביטלה את הגדרתה כמפלגה ציונית, תקפה בחריפות את אלו שנמנעו מלתמוך בתכנית מטעמי חוסר ישימות, תוך שהיא מגדירה את הרעיון כלא מוסרי: "לא בסדר להרוס לאנשים את הבית, השדות, השכונה, העיר, ואז 'לטובתם' לחפש איזה דוד שיאסוף אותם, בזמן שאורית סטרוק בונה לה וילה עם נוף לים".
אבל מחנה ה"טרנספר זה לא ישים" הוא מחנה ותיק בישראל ומונה את גדולי האומה. זאב ז'בוטינסקי טען כבר במאמרו "המדינה היהודית" כי הערבים לא יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות בעד שום פיצוי. בן-גוריון, במלחמת העצמאות, הבין את הצורך בפעולה מעשית. גם יצחק רבין לא היה אופטימי בנוגע לעתיד עזה, כשאמר: "יתכן שהפתרון הטוב ביותר לעזה היה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי, צריך למצוא לזה פתרון".
בעוד טראמפ מציע פתרון שבעבר נדמה היה בלתי אפשרי, מתנגדיו מסרבים להכיר במציאות ההיסטורית ובהשלכותיה על עתיד האזור. ההיסטוריה מלמדת כי שינויים דמוגרפיים מכוונים היו כלי מרכזי בהפחתת סכסוכים ממושכים, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך ולהחזיק בגישה המאפשרת לחמאס להישאר איום מתמיד. מקסימום שטח ומינימום ערבים היה מאז ומתמיד עיקרון ציוני ראשון במעלה, אך מעבר להיבט הלאומי, מדובר גם בשיקול ביטחוני חיוני. ההיסטוריה מלמדת כי אזורים רוויים באוכלוסייה עוינת נותרו מוקד לעימותים חוזרים, והחמצת ההזדמנות הנוכחית תעמיד את ישראל בפני סיכון מתמשך.
אם תושבי עזה יישארו במקומם – הם ישובו לאיים על ישראל – וכתוצאה מכך גם על עצמם. ומעל לכל – יהיה הרבה יותר קשה למוטט את חמאס
אם תושבי עזה יישארו במקומם – הם ישובו לאיים על ישראל – וכתוצאה מכך גם על עצמם. ומעל לכל – יהיה הרבה יותר קשה למוטט את חמאס. העובדה שגלאון מתנערת מהעיקרון הציוני של "מקסימום שטח ומינימום ערבים" רחוק מלהיות חדשה מרעישה. אך ההתנגדות הזו, ממש כמו החרם שהוטל על טראמפ בראשית כהונתו על ידי השמאל הקיצוני, היא איוולת מדינית.
אין ספק שהקהילה הבינלאומית תתנגד לצעד כזה, אך נשאלת השאלה האם האלטרנטיבה – השארת הפלסטינים תחת שלטון מושחת ורצחני – היא מוסרית יותר? גם היום העולם אינו מציע פתרון פרקטי לעזה. דרישות להפסיק את המלחמה אינן מגובות בהצעות מעשיות כיצד למנוע חזרת חמאס לשלטון, כיצד לעצור את ההסתה לדורות הבאים, וכיצד להבטיח את ביטחון ישראל. אם כך, מי שמתנגד לפינוי חייב להציע אלטרנטיבה טובה יותר – ולא רק סיסמאות חלולות. לנו אין אלא לחבק את הרעיון. הצלחתו – הצלחתנו.
