אני הולכת להניח את זה בזהירות המתבקשת. מתבקשת מאוד: לישראל היו ימים טובים מאז 7 באוקטובר. נכון, זה לא היה בערבי חג, גם לא בטקסי יום העצמאות או אפילו בחיסול סינוואר. זה היה כשהם חזרו.
כשהם ירדו מהמסוק, או מהרכב, או פשוט פסעו לתוך מסדרון בית חולים כשעל פניהם קווים של שבי. עכשיו אפשר לומר בוודאות, הימים הכי טובים שהיו פה, מאז נפלנו לתוך התהום, היו הימים של שחרור החטופים.
רגעים שכולנו, כן, כולנו, הפכנו לשבט אחד, חסר שפה אבל מלא בתחושת בטן אחת: הם חזרו. ברגעים האלה, שום פילוג לא שרד. שום שמאל או ימין. לא צעקות על התקציב, לא הפגנות או דגלים. רק מבטים דומעים מול המסך.
ישראל מאז 7 באוקטובר פצועה ומדממת. תהליך ההחלמה שלה הולך להיות ארוך וקשה, חמשת שלבי האבל יהפכו להיות 100. אני לא פסיכולוגית, או פסיכותרפיסטית או אפילו שמאנית אבל אני יכולה לומר שראשית ההחלמה קרתה בימים האלה.
אפשר לראות את זה דרך צוותי הרפואה והחיילים שהיו חלק מתהליך האיחוי הזה, אם הסתכלתם על סרטוני החזרה המרגשים יכולתם לצפות בהם, עומדים מהצד, מחזיקים ידיים בהתרגשות בזמן שהם רואים משפחות מתאחדות עם יקיריהן, המבטים שלהם דמעו - הם היו הראשונים בישראל להתחיל בתהליך ההחלמה.
אם נתעלם רגע מהאמירה של שר האוצר סמוטריץ' שהוא הרוב והרוב לא רוצה עסקת חטופים, אני רוצה לקחת אותו יד ביד ולהזכיר לו את הימים האלו. הימים שבהם היינו הרוב. הרוב היו אותם אלו שבכו מול המסך. שהרגישו שזה רגע של תיקון. רק בימים האלו, החור הזה בתוכנו, אולי, התחיל להיסגר.
אם לא נשיב את כל החטופים, לא נוכל להחלים. לא נוכל לחזור להיות אומה שיש לה זכות מוסרית לשלוח את הילדים שלה לצבא. כי מי יאמין למדינה שהפקירה את ילדים של אחרים? מי ירגיש שייך למקום שיכול לשכוח אדם בשבי?
אתמול (ראשון) התפרסם כי צה"ל והמוסד השיבו את גופתו של צבי פלדמן, נעדר הקרב בסולטן יעקוב בלב סוריה, 43 שנים אחרי. סמוטריץ' באופן אבסורדי משהו כתב בהתלהבות: "אין עם ואין מדינה שגם ארבעים שנה אחרי לא חוסכים שום מאמץ להשיב בנים שנפלו...".
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיהצביעות של סמוטריץ' חוצה מנהרות של חמאס. מצד אחד, "לא מוותרים על אף אחד", ומצד שני, היד חותמת נגד עסקה שיכולה להחזיר אותם. עכשיו. חיים. אם מדובר בחללים אז נעשה הכול כדי להשיבם, אבל כשהם עדיין חיים? "אנחנו הרוב והרוב לא רוצה עסקה". אתה יודע, אתה לא חייב לחכות 43 שנים כדי להחזיר אותם. רק אומרת.
אם לא נשיב את כל החטופים, לא נוכל להחלים. לא נוכל לחזור להיות אומה שיש לה זכות מוסרית לשלוח את הילדים שלה לצבא. כי מי יאמין למדינה שהפקירה את ילדים של אחרים? מי ירגיש שייך למקום שיכול לשכוח אדם בשבי?
הם צריכים לחזור. לא רק בשבילם. בשביל כולנו.
כדי שיום אחד נוכל באמת להחלים מ-7 באוקטובר.
