"קלטתי רק השנה שאני עושה דברים שהם ברמה מאוד גבוהה וזה לא מובן מאליו, אמריקאים לא מצליחים להיכנס ולעשות את מה שאני עושה, אז שלא נדבר על זה שאני אישה וזרה. זה גורם לי לתחושת גאווה גדולה", כך מסכמת ה־GM של קליבלנד צ'ארג', לירון פנאן, בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet את בחירתה למנהלת השנה בליגת הפיתוח של ה־NBA, לאחר שקבוצתה סיימה במקום השלישי במזרח.
פנאן (47) מודעת לגודל ההישג וחשוב לה להוסיף: "בכל דבר שאני עושה כאן אני גם יודעת מה אני מייצגת - את המשפחה שלי, את עצמי, את הספורט הישראלי ואת ישראל בכלל, ואני חושבת שאני עושה את זה בצורה טובה מאוד".
תסבירי את משמעות ההישג.
"ההכרה הזאת היא מדהימה, בטח להיות האישה הראשונה שזוכה בתואר הזה. היו לפניי נשים בתפקיד והן עשו עבודה מדהימה לא פחות ממני, אז זה באמת הישג אדיר, אבל עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לזה ושהרוב מתוך 29 מנכ"לים של הקבוצות יכבדו את מה שאת עושה. היו לנו 6 קולאפים (שחקן שמקבל חוזה ב־NBA אחרי ששיחק בליגת הפיתוח) בעונה אחת והצלחנו להביא עוד שחקנים טובים תוך כדי, וגם המשכנו לנצח והגענו לפלייאוף וזאת הייתה הנקודה החשובה. מה שעוד ניכר בעבודה שלנו פה זה הפיתוח של הצוות, כל שנה אנחנו מצליחים לייצר צוות שמתפתח לקבוצות NBA אחרות".
תזכורת: ב־2018 פנאן הצטרפה לקליבלנד כמנהלת פיתוח שחקנים, ביולי 2023 קודמה לתפקיד ה־GM והפכה לאישה הרביעית בהיסטוריה שמכהנת בתפקיד הבכיר.
מרגישה ששברת תקרת זכוכית בתור אישה?
"בוודאי, חד־משמעית. אין היום איש צוות של קבוצה ב־NBA שתשאלי אותו מי אני והוא לא יידע. אני מטביעה את החותם שלי בכללי וגם בתור אישה ופותחת את הדלת גם לנשים אחרות. אני עובדת מול כל הקבוצות, אני מאוד מוערכת, מאוד פעילה, שוחה בחומר, מנהלת משאים ומתנים, ובונה סגלים. כל הצוות הוא תחתיי, אם זה מאמנים, פיזיותרפיסטים או מאמני כושר, אני מעורבת בטריידים גם של הקאבס וגם שלנו. אני עושה את העבודה שלי לא פחות טוב משום גבר, ואני חושבת שזה עוזר לעוד נשים להבין שהן יכולות לעשות את זה".
מה הנקודה הכי גבוהה שאת יכולה להגיע אליה?
"אני לא חושבת שיש פה תקרה, יש הרבה אופציות. בשנתיים האחרונות הסכומים ב־WNBA נהיו יותר רלוונטים ויש המון תפקידים. יש את העניין של הקולג'ים, הרבה מאוד סקאוטים או ג'נרל־מנג'רים עוברים לעבוד בקולג'ים גדולים, וזה גם מאוד מעניין. השאיפה שלי היא לעמוד יום אחד בראש של קבוצה, כמו שאני עושה עכשיו בג'י־ליג אבל לעבור לרמת NBA".
מכבי לא העריכו אותי
הרגשת שלא מעריכים אותך מספיק בארץ?
"אם אתה בארץ ולא משנה כמה אתה טוב, אתה תמיד צריך לצאת החוצה כדי שיעריכו אותך, וזה לא רק בתחום שלי. הייתי במכבי ת"א שנים ולא הצלחתי לעלות שם מעל גובה מסוים, וכשיצאתי החוצה אז פתאום עכשיו זה נורא מובן שיכולתי לעשות את מה שאני עושה גם ברמת היורוליג. החלום שלי תמיד היה לעבוד ב־NBA, החלום שלי לא היה למנכ"ל את מכבי ת"א, זה היה מבחינתי לעשות את התפקיד ולעבור הלאה. רציתי שזאת תהיה איזושהי מקפצה, מן נקודת מפנה בדרך שלי וזה לא קרה. מצאתי את עצמי עוברת לעולם הסוכנים, ייצגתי את עומרי כספי שזה מה שנתן לי פוש וגם פתח לי את הדלת להרבה דברים כאן".
נשמע שסגרו לך דלת ונכנסת מהחלון.
"אמרתי את זה המון פעמים - לא תמיד כשנסגרת לך דלת אז הכל נגמר. היה לי מאוד קשה לעזוב את מכבי ת"א, גם אלי דריקס שהיה הבוס שלי אז, לא רצה שאעזוב, אבל הבנתי שאין לי כל כך לאן לעלות שם. הם לא מספיק ראו או חשבו שאני יכולה לעשות את מה שרציתי לעשות, אז פשוט לקחתי את עצמי והתקדמתי לכיוונים אחרים. בסוף הגעתי לאן שרציתי להגיע".
איך היחסים שלך היום עם מכבי ת"א? יש עדיין כעסים?
"היחסים מדהימים עם כולם, הם גם תמיד מתקשרים אליי להתייעץ על שחקנים. היום אני במקום אחר וכל הכעסים וכל מה שהיה זה כבר לא שם, אין לי זמן להתעסק בזה, זה גם לא מעניין. אחי, רגב (ראש תחום יכולות גופניות) עובד במכבי ואנחנו ביחסים מדהימים, הדבר היחיד שאנחנו לא שונים בו זה הנאמנות שלנו ומוסר העבודה המטורף שלנו. אני עובדת מול קבוצות וכל פעם שזה מגיע לעניין של הכושר אני תמיד מדברת עם רגב, הוא מאוד מוערך בארה"ב ובאירופה".
כמה קשה להיות רחוקה מהמשפחה בתקופה הזאת?
"אני חיה סוג של חיים כפולים. אני קמה בבוקר ואני עם המשפחה על הקו ואז נכנסת ליום עבודה וצריכה להשאיר את הכל בחוץ, כי עם כל הכבוד לי זה לא מעניין אף אחד פה, צריך לנהל פה קבוצה שרצה לאליפות בשנתיים האחרונות. יש ימים שאני די נשברת, החודש הכי מטלטל היה אחרי ה־7 באוקטובר, בדיוק התחלנו מחנה אימונים, חזרתי מארוחת שישי אצל חברים ב־11 בלילה ושמתי בטלוויזיה את החדשות מישראל, שיהיה לי ברקע, ופתאום אני רואה את הטנדר הלבן בשדרות, התיישבתי על הספה ולא זזתי ממנה עד חמש בבוקר.
"החלום שלי תמיד היה לעבוד ב-NBA, החלום שלי לא היה למנכ"ל את מכבי ת"א, זה היה מבחינתי לעשות את התפקיד ולעבור הלאה. רציתי שזאת תהיה מקפצה וזה לא קרה"
"גם שנתיים אחרי, זה כל הזמן בראש שלי, תמיד שאלו אותי כאן אם אני רוצה קצת זמן חופשי, אם אני רוצה להיות בבית, אבל הבנתי שהכדורסל זה הבריחה שלי. כשהמלחמה עם איראן התחילה היו לי פה ימים מאוד קשים, יש כל הזמן אזעקות בארץ ואמא שלי בגיל 75 יורדת למקלט".
איך זה להיות יהודייה בחו"ל בתקופה כזו?
"בעייתי. אני לא מרגישה את זה יותר מדי בקליבלנד, אבל אם אני נוסעת באובר וקולטת שהנהג הוא מוסלמי או ערבי אני לא מדברת בעברית בטלפון. קרה לי לא פעם שנכנסתי למוניות עם דגלי פלסטין. אני לא מרגישה בטוח ללכת לאירועים של הקהילה היהודית, זה סיכון מיותר מבחינתי, ואני מצטערת שאני צריכה להגיד את זה, אבל זה המצב".
מקבלת שוק בארץ
למה את מתגעגעת בארץ?
"משפחה וחברים, ברור שזה במקום הראשון. אני מאוד מתגעגעת לאווירה, לים, לסופי שבוע, לחגים, אבל מצד שני בכל יום את יוצאת למלחמה, לחצים, כבישים, אנשים צועקים עליך, אני לא מתגעגעת לזה בכלל. בכל פעם שאני מגיעה לארץ אני מקבלת שוק, אני לא רואה את עצמי חוזרת לזה. יש אנשים שטוב להם בארץ, לי בסוף כבר לא היה טוב, לא מצאתי את עצמי, הרגשתי כלואה גם מבחינת התקרה שלי".
והיום?
"אני במקום אחר, רואה את החיים שלי פה, אני לא מבינה למה אני צריכה לחיות בסיר לחץ ומלחמות. זה לא אומר שאני לא אוהבת את המדינה, אני רואה מה קורה, לא אכנס לוויכוחים הפוליטיים, זה מזעזע בעיניי, אני לא מבינה איך אפשר להתמודד עם זה, פשוט מטורף. גם מבחינת הקריירה, אם הייתי נשארת עם כל התקופה של הקורונה והמלחמה מבחינת ההכנסות, אני לא יודעת אם לא הייתי מסיימת אצל אמא שלי על הספה. היום אני עוזרת לאמא שלי כלכלית".
"אני מאוד מוערכת, שוחה בחומר, מנהלת משאים ומתנים, ובונה סגלים. כל הצוות הוא תחתיי, אם זה מאמנים, פיזיותרפיסטים או מאמני כושר. אני עושה את העבודה שלי לא פחות טוב משום גבר"
איך זה מרגיש שאת יכולה לעזור לאמא שלך?
"זאת הרגשה מעולה, הלוואי שאחרי הסיפור עם אבא שלי היה נשאר לה איזשהו ביטחון כלכלי כמו דירה, אבל קרה המקרה וזה לא באשמתה, אמא שלי אישה בת 75 שצריכה לשלם שכר דירה, היא אמנם עובדת, אבל זה ממש לא מספיק, אז חלק מזה שאני כאן זה כדי לאפשר את היציבות הכלכלית הזאת למשפחה שלי וגם לעצמי לעתיד".
אז בגיל 47 עם קריירה מרשימה, מתי תתפני לחיים האישיים?
"אני מתעסקת הרבה בעצמי. אין מה לדאוג, יש לי איזון לא רע בין העבודה לחיים האישיים. אני לא אגיד שבגלל העבודה זה פוגע לי במערכות יחסים, אפשר לשלב בין השניים".
את רוצה ילדים?
"מאוד. אני כבר בגיל שאם אני רוצה זה צריך להיות עכשיו, אני צריכה לקבל החלטות מאוד מהירות, אני לא אגיד שזה לא יושב לי בראש. אני גם במצב של 50־50, אם ללכת על זה עכשיו או לקבל איזושהי השלמה שאני תמיד אהיה הדודה הזאת שהאחיינים שלה יהיו כמו הילדים שלה".
אבא ואני
גם 17 שנה אחרי הטרגדיה המשפחתית, לירון פנאן מתקשה עם הזכרונות מההתאבדות של אביה. ב־2009 אביה מוני פנאן, לשעבר מנהל קבוצת מכבי ת"א בכדורסל שם קץ לחייו, לאחר שניהל במשך שנים בנק השקעות פרטי לעולם הכדורסל ונקלע למצוקה.
הרגשת שהיה לך צורך לברוח מכאן אחרי מה שקרה?
"לא. הייתי תשע שנים בארץ אחרי שאבא שלי נפטר. השנתיים הראשונות היו קשות כי לא ידעתי בדיוק לאיזה כיוון אני הולכת, בדיוק שנה לפני כן עזבתי את מכבי, חיפשתי את עצמי, לא ידעתי אם להמשיך עם סוכנות השחקנים. ניסיתי להיכנס למינהלת הליגה, קופל ניסה לעזור לי, אבל אז הוא קיבל כל מיני ריקושטים. זה הרגיש שאף אחד לא רצה להתקרב אליי מבחינת עבודה בתחום, אז פשוט פילסתי את הדרך שלי, מצאתי את המקום שלי בעולם הסוכנים יחד עם מתן סימן טוב, וזה היה נהדר".
3 צפייה בגלריה
"מאוד ברת מזל שהוא היה אבא שלי". מוני פנאן חוגג עם שחקני מכבי ת"א ב-2006
(צילום: ראובן שוורץ)
כמה את חושבת על אבא ביומיום?
"המון. בחודש האחרון היה לי קשה במיוחד כי היו לנו הרבה הצלחות השנה בקבוצה וזה באסה שאבא שלי לא יכול לראות את זה. ואז הגיע הפרס הזה, אני יודעת שהוא היה מתמוגג מזה ממש. הוא תמיד ראה את האופק וההצלחה שלי, תמיד אמר לי 'יום אחד את תהיי ב־NBA', אז זה מאוד מבאס, אבל זה לא רק זה, על עוד הרבה דברים אחרים בחיים, זה מאוד קשה".
יש לך איזשהו כעס על הבחירה שהוא עשה?
"לא, בכלל לא. אני חושבת שהוא היה במצוקה מאוד קשה, ניסה לקחת את הכל על עצמו ולא שיתף. הוא ניסה לתת לכולם ולעשות למען כולם כמו שהוא תמיד עשה. הוא היה אבא מדהים, 30 שנה מהחיים שלי הוא נתן לי הכל ולימד אותי הרבה, לא הייתי נמצאת איפה שאני היום אם לא היה לי את הבסיס הזה. אני מאוד ברת מזל שהוא היה אבא שלי".
מה נאחל לך לשנים הבאות?
"לשבור עוד תקרות זכוכית, שאני אעשה לנו עוד הרבה כבוד, שתהיה לנו מנכל"ית ישראלית ראשונה ב־NBA, שיהיה לנו שקט בארץ ושיהיו לנו עוד הרבה שחקנים ישראלים שיבואו לכאן, עוד דני אבדיה, בן שרף ודני וולף".
פורסם לראשונה: 01:30, 27.04.26
