באמצע הלילה, בתוך אוהל בעיר עזה, התעוררה משפחה לקול בכי בלתי פוסק של תינוק בן חודש בלבד. באוהל המשפחה אין חשמל או תאורה, ורק בחלוף דקות הצליחו להשיג פנס מהשכנים, והבינו - התינוק נפצע בפניו מנשיכת חולדה שחדרה לאוהל. הוא הובהל לבית החולים רנתיסי, שם הוא עדיין מטופל, במצב מורכב בתוך מערכת רפואית שמתמודדת עם מחסור בתרופות בסיסיות.
חולדות בתוך אוהל בעזה
הסיפור הזה, שהפך לוויראלי ברשתות, הוא לא מקרה קיצוני ובודד. "כשמדברים על אלפי מכרסמים שחיים בין האנשים ובתוך האוהלים בעזה כך נראה הלילה המפחיד בין התושבים והילדים", כתב העיתונאי העזתי מוחמד הנייה ברשת X. "חיים כאלה אינם הולמים אותנו. אנו ניצבים בפני אומה שאינה מסוגלת להביא חומרי הדברה עבור המכרסמים והחרקים הללו, שאינה מסוגלת להביא בתים ניידים (קרוואנים). כשם שלא הייתה מסוגלת להביא קמח לעזה בשיא הרעב".
חולדות, חרקים ומכרסמים
מאז פרוץ המלחמה עזה הפכה כמעט כולה למחנה עקורים. כ-1.7 מיליון בני אדם - רוב האוכלוסייה - חיים כיום באוהלים. לא מחנות מסודרים, אלא מרחבים מאולתרים: יריעות פלסטיק, בד, קורות עץ. "אנחנו חיים בין זבל, ביוב וחרקים. אתה הולך ברחוב ואתה דורך על שפכים", אמר ל-ynet שאדי יוסף, תושב העיר עזה. לדבריו, דווקא בתחום אחד יש שיפור מסוים: "האוכל נכנס יותר מבעבר. זה לא מושלם, אבל יותר טוב מפעם. יש דברים בסיסיים שאין, תרופות למשל".
במרבית האזורים ברצועה אין אספקת מים רציפה, ואלו מגיעים בעיקר באמצעות משאיות חלוקה. לפעמים הן מגיעות יום-יום, אך לפעמים נעלמות לימים שלמים. משפחות אוגרות מים בכלים מכל סוג: דליים, בקבוקים, מיכלים מאולתרים. רחצה מלאה כמעט ואינה קיימת. לעיתים מדובר בניגוב גוף חלקי בלבד. כביסה נעשית לעיתים רחוקות. שתייה תמיד נמצאת בראש סדר העדיפויות. "כל יום זה חישוב מחדש", אמר אחד התושבים. "כמה לשתות, כמה לבשל, כמה להשאיר למחר. אין דבר כזה שגרה".
מתחת לפני השטח, התשתיות קרסו כמעט לחלוטין. ביוב זורם ברחובות ובין האוהלים, ללא מערכת ניקוז מתפקדת. מוקדי אשפה עצומים צמחו בלב אזורים מיושבים, לעיתים בגובה של כמה קומות. "יש אזורים בעיר עזה שאתה לא מאמין למה שאתה רואה. זבל בגובה של חמש-שש קומות", אמר שאדי. "אין מי שיפנה, אין לאן לפנות והתוצאה הישירה: התפרצות חסרת תקדים של מזיקים".
חולדות, חרקים ומכרסמים שונים הפכו לחלק מהנוף היומיומי. תושבים סיפרו על חדירה לאוהלים, על לילות שבהם צריך לשמור על אוכל, על ילדים שנרדמים מתוך פחד. "יש חולדות בגודל שלא הכרנו", הוא הוסיף. "אפילו רופאים אומרים שיש סוגים חדשים". ארגון הבריאות העולמי ואחרים מדווחים על אלפי מקרים של פגיעות הקשורות למכרסמים ולתנאי תברואה קשים, בעיקר בקרב ילדים, נשים וקשישים.
בתי החולים עובדים אבל בקושי. חולים כרוניים הם הנפגעים הקשים ביותר. "יש אלפים שצריכים לצאת לטיפול אבל יוצאים עשרות ביום", אמר שאדי. מדובר בחולי סרטן, לב, כליות וגם פצועי מלחמה. גם תינוקות נמצאים בסיכון "יש מחסור בוויטמינים ובציוד בסיסי ליילודים", הוא הוסיף. ובינתיים, הרופאים ברצועה מזהירים: התנאים הנוכחיים עלולים להוביל לגל מחלות בשנים הקרובות.
ובין כל אלה, החשמל. ברוב שעות היממה אין אספקת חשמל סדירה. מי שיכול מסתמך על גנרטורים, לעיתים על פאנלים סולאריים מאולתרים. האחרים חיים בחושך. בלילה, הרצועה כולה שוקעת לאפלה כמעט מוחלטת. אין תאורה ברחובות, אין אור בבתים, רק נקודות בודדות של גנרטורים מרוחקים.
הסיגריות והמחירים הגבוהים ברצועה יצרו גם פתרונות קיצוניים. "אנשים מייבשים עלי מלוחיה בשמש ומעשנים אותם כמו סיגריות", סיפר שאדי. "הרופאים מזהירים שזה יגרום למחלות קשות בעתיד".
מחכים שצה"ל ייסוג
ובכל זאת, בתוך ההרס, מתקיימים גם רגעים של חיים. איחוד האמירויות כבר מימנו שלוש יוזמות של חתונות המוניות שבהן התחתנו עשרות זוגות בטקס אחד. בשבוע שעבר בחאן יונס נערכה חתונה המונית לעשרות זוגות. חתנים בחליפות, כלות בשמלות לבנות, צועדים בין הריסות ובין מבנים חרבים.
"תודה לאל, למרות הסבל ולמרות הרעב וההרס וכל מה שחווינו במלחמה אנחנו רוצים לשמוח", אמרה אם האסיר המשוחרר, החתן יוסף דאעור. "אנחנו איתנים, אבל אנחנו רוצים לשמוח. ואלוהים, שייתן שמחה לכל האמהות של העם שלנו, ושכל הצעירים ברצועת עזה יתחתנו". עם זאת, באחד האירועים פרצה קטטה בין משתתפים.
בנוגע לשאלה מה צפוי הלאה ברצועת עזה, יש תקוות להכנסת ועדת ניהול טכנוקרטית שנמצאת כיום במצרים, אך חמאס עדיין לא נראה מסכים בלב שלם להכניס אותה ולוותר על השלטון שהוא נאחז בו. קרוב לקו הצהוב המיליציות שמשתפות פעולה עם ישראל ונלחמות בחמאס דווקא מתחזקות ומגדילות את שטחי השליטה שלהן ועדיין מנהלות לחימה נגד ארגון הטרור.
אבל בשטח, רבים פשוט מחכים. מחכים, ליציבות, או ליום שבו יוכלו לחזור גם אם רק לאוהל למקום אחר, נקי יותר, בטוח יותר. אולי מעבר לקו הצהוב לכשצה"ל אולי ייסוג. "אנשים אומרים: עדיף לחיות באוהל במקום אחר מעבר לקו הצהוב, מאשר כאן בין הזבל והחולדות", סיפר שאדי.
