מורה בהריון נזקקה לאחרונה לטיפול רפואי אחרי שאמה של תלמידה תקפה אותה באלימות מילולית קשה ואיימה על חייה. במקרה אחר, תלמיד בכיתה ב' אחז באבן גדולה ורץ לעבר תלמידה במטרה להשליך אותה על ראשה. מורה שהבחינה בסכנה הדפה את הילדה כדי למנוע פגיעה - ואז התלמיד התנפל עליה, משך בשערה, הפיל אותה בעוצמה לרצפה, בעט בפניה ומנע ממנה להיחלץ.
בבית ספר אחר, מורה תורנית שניסתה להפריד בין שני תלמידים שהתקוטטו נפגעה מכיסא שהשליך אחד מהם במהלך בירור משמעתי. היא איבדה את הכרתה ונזקקה לטיפול רפואי. במקרה נוסף, מורה פונתה באמבולנס לבית החולים לאחר שהותקפה על ידי תלמיד.
אלה אינם אירועים חריגים במנותק זה מזה, אלא חלק מכרוניקה הולכת ומחריפה של אלימות פיזית ומילולית כלפי מורים וצוותי חינוך ברחבי הארץ. בשנה האחרונה השביתה הסתדרות המורים את הלימודים ב-27 בתי ספר למשך כמה שעות בעקבות מקרי אלימות מצד תלמידים והורים. אלא שגם בהסתדרות מדגישים: מדובר רק במקרי הקיצון, התופעה עצמה רחבה בהרבה.
"מורים מגיעים לזירת קרב"
בריונות פיזית ומילולית בין תלמידים אינה תופעה חדשה בבתי הספר, אבל מורים מדווחים בתקופה האחרונה על חציית קו אדום: האלימות כבר אינה מופנית רק כלפי תלמידים אחרים אלא גם כלפי מי שאמורים להחזיק את הכיתה, להרגיע, להפריד ולהגן.
מורים מתארים משיכות שיער, בעיטות, דחיפות, אגרופים ואף דקירות באמצעות חוד עיפרון. בחלק מהמקרים הם נזקקו לטיפול רפואי. יש גם מי שעזבו את ההוראה בעקבות הפגיעה. לצד הפציעות הפיזיות, רבים מהם מדברים על תחושת השפלה, בושה ואשמה - לעיתים גם משום שלטענתם הנהלות בתי ספר ורשויות מקומיות מעדיפות להשתיק את האירועים כדי שלא לפגוע בתדמית המוסד וברישום אליו.
"יש מורים שמגיעים לבית הספר כאילו הם נכנסים לזירת קרב", אמר מורה מתל אביב שהותקף על ידי תלמיד. "אין לנו הרבה מה לעשות. משעים תלמידים אלימים ליומיים-שלושה - והם חוזרים לבית הספר. מורים סופגים קללות בשיעור, וזה משפיל. תלמיד חוטף קריזה, מקלל את המורה ויוצא. יש מורים שמפחדים להפריד בין תלמידים שמתקוטטים כי הם יודעים שיש סיכוי גבוה שיתקפו גם אותם".
לדבריו, גם הוא עצמו הותקף לאחר שביקש מתלמיד שהשתולל במסדרון וצעק על מורה להמתין ליד חדר המנהל. "בתגובה הוא נתן לי דחיפה חזקה מאוד. נהדפתי וכמעט נפלתי על הראש. הלב שלי דפק חזק, זה היה מלחיץ וכולם מסביב היו מבוהלים. אחר כך מורה אחר סיפר לי שאותו תלמיד דחף גם אותו - אבל הוא לא סיפר לאף אחד כי התבייש והרגיש מושפל".
מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד מתארת מציאות חמורה בהרבה מזו שנראית מבחוץ. "בכל יום יש מורים שחוטפים אלימות פיזית או מילולית מתלמידים", אמרה. "אם הייתי צריכה להשבית בעקבות כל אירוע אלימות, כל יום היו מושבתים עשרות בתי ספר".
לדבריה, הפער בין בתי הספר עצום. "יש בתי ספר שבהם המורים מגיעים בשמחה, ויש בתי ספר שבהם המורים צריכים להגיד בכל יום ברכת הגומל. רבים יוצאים לחופשות מחלה או עוזבים את המערכת עם פגיעה נפשית ופיזית. זו הזיה, ולא נסכים שתימשך הפגיעה במורים מצד תלמידים והורים. יש הפקרות. המורים הפכו לשק אגרוף".
בן דויד קוראת להחזיר את השוטרים הקהילתיים לבתי הספר, כפי שהיה בעבר, וטוענת כי נדרש שינוי חד בגישה. "חייבים להחזיר את המוגנות", אמרה. "בגלל הדרישה ל'הכלה' יש תוהו ובוהו. אין הכלה לאלימות. עכשיו צריך יד קשה. אם יהיו שוטרים בבתי הספר, הילדים וההורים יבינו שאין הכלה לאלימות. אומרים 'אפס סובלנות לאלימות', אבל זה נשאר כסיסמאות - בלי כלים ובלי צעדים אופרטיביים".
היא הוסיפה מורים חוששים אפילו להעיר לתלמידים מחשש לתגובה מצד ההורים. "מורים מפחדים להעיר לתלמיד כי האבא עלול להגיע לבית הספר ולתקוף אותם. ההתבהמות היא לא רק ברחוב - היא נכנסה לבתי הספר".
"לא יישארו מורים במערכת"
אחת הטענות הקשות שעולות מהשטח היא שמקרי אלימות אינם מדווחים תמיד. בן דויד טוענת כי במקרים מסוימים מנהלים, מפקחים ורשויות מבקשים ממורים שלא להתלונן - כדי לא לפגוע בשמו של בית הספר. "רבים לא מתלוננים", אמרה. "וכשזה נודע לנו ואני פונה, המנהלת אומרת שהשבתה תהרוס לה את הרישום. אני מבהירה חד-משמעית שעליי לשמור על הבריאות הנפשית והפיזית של המורים. הם רוצים שמורים יהיו רובין הוד".
יפה בן דויד בוועידת הנשים של המדינה של ynet ו"ידיעות אחרונות", השבוע
לדבריה, באחד מבתי הספר מורים ספגו אלימות יומיומית שכללה משיכות שיער, בעיטות והשלכת כיסאות - אך נמנע מהם להתלונן. רק לאחר שמורה פנתה אליה באופן אנונימי, לדבריה, הנושא טופל. "כשיש הסתרה זה מתפוצץ בפנים, במקום לטפל ולמגר מיד", אמרה. "מורים חוטפים וחשים בושה. מורה נותנת את הנשמה, חוטפת בומבה מתלמיד - ובית הספר לא בא לעזרתה".
בן דויד מזהירה כי אם המגמה תימשך, מערכת החינוך תתקשה עוד יותר לשמר מורים. "לא יישארו מורים במערכת. יצטרכו להביא גם מורים מסרי לנקה, ולא רק גננות. המורים אוהבים את ההוראה ונותנים את הנשמה לתלמידים, אבל הם לא מקבלים גיבוי והמעמד נפגע. כמה אהבה יכולה להחזיק? חייב להיות מהלך בין-משרדי - לא רק של משרד החינוך אלא של החינוך, הרווחה, המשטרה והמשפטים. לפני שיהיה מאוחר. אני לא רוצה להיות צודקת".
לפי סקר הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך מ-2024, אחד מכל עשרה מורים חווה אלימות מצד תלמידים, ואחד מכל עשרים חווה אלימות מצד הורים. שישה אחוזים מהמורים דיווחו כי אוימו בפגיעה פיזית, בפגיעה ברשתות החברתיות, ברכוש או באמצעות תלונות שווא. בנוסף, 38% מהמורים דיווחו שאין להם מיומנויות וכלים להתמודד עם בעיות משמעת.
הנתונים הללו משתלבים עם תמונה רחבה יותר של אלימות בקרב בני נוער. לפי מחקר בינלאומי של ארגון הבריאות העולמי שנערך ב-2023, 20% מהתלמידים השתתפו בבריונות כלפי ילד אחר בשטח בית הספר, וכ-30% השתתפו בקטטה פיזית. 25% היו קורבנות לבריונות, הטרדות או הצקות, ו-26% הוטרדו או ספגו קריאות גנאי ולעג. 9% מהתלמידים דיווחו שנשאו עמם נשק כמו סכין, אולר, מקל או אקדח בשטח בית הספר, ו-11% נשאו נשק מחוץ לבית הספר. סוג הנשק הנפוץ ביותר היה אולר, ואחריו גז מדמיע או גז פלפל.
הוכתה על ידי תלמיד - וננזפה על ידי המנהל
האלימות אינה מגיעה רק מצד תלמידים. גם הורים, כך מתארים מורים, הפכו בחלק מהמקרים לגורם מאיים. מורה אחת כתבה לממונים עליה כי אם של תלמידה פנתה אליה בשטח בית הספר "בצרחות אימים" ואיימה עליה: "אקבור אותך חיה", "סיימת עם הקריירה שלך", ו"לכי תיקחי טיפול". בעקבות האירוע, כתבה המורה, היא לקתה בחרדה שלוותה בכאבים פיזיים חזקים ונאלצה לקבל טיפול רפואי דחוף במיון. "לאור חומרת המקרה והשלכותיו הבריאותיות והנפשיות", כתבה, "בשלב זה אינני מתכוונת לשוב ללמד".
מקרה אחר ממחיש את תחושת הנטישה שעליה מדברים מורים. מורה מוערכת למתמטיקה סיפרה כי ביקשה מתלמיד שדיבר בטלפון במהלך שיעור למסור לה את המכשיר או להניח אותו במזכירות. "התלמיד קם, וחשבתי שהוא הולך למזכירות", סיפרה. "אבל לפתע הוא דחף אותי עם השולחן ללוח. עמדתי בין הלוח לשולחן, כאובה, במצוקה ובלי יכולת לזוז. שאר התלמידים צילמו ועודדו אותו. ניסיתי להשתחרר והוא מנע ממני במשך דקות ארוכות".
לדבריה, לאחר שהצליחה להשתחרר יצא התלמיד מהכיתה, בעט בה ורדף אחריה יחד עם תלמידים נוספים לכיוון חדר המורים. "ישבתי בחדר המורים בהלם ופחדתי לצאת", סיפרה. התלמיד סולק ובהמשך הוחזר, אך מה שפגע בה לא פחות היה היחס שקיבלה לאחר מכן.
לדבריה, היא זומנה לחדר המנהל - ושם נאמר לה שייתכן שאינה מתאימה לבית הספר, ואולי אף אינה מתאימה להיות מורה. "הרגשתי אגרוף בבטן", סיפרה. "לפני רגע הייתי מורה טובה, ואחרי שתלמיד תוקף אותי - מתנערים ממני. החלטתי לפרוש מהוראה. נדהמתי כשהמנהל התקשר לתלמיד להגיד לו שהמורה עזבה והוא יכול לחזור. לשמחתי קיבלתי פניות מבתי ספר אחרים ונשארתי בהוראה שאני אוהבת".
"הפשיעה נורמלה אצל חלק מהילדים"
ד"ר סוזי בן ברוך, ניצב-משנה בדימוס ולשעבר קצינת נוער ארצית במשטרה, אומרת כי לצד העלייה באלימות בקרב תלמידים ובני נוער נרשמת גם ירידה בסמכות ההורים והמורים. לדבריה, בתי הספר צריכים לערב יותר את המשטרה.
ד"ר סוזי בן ברוךצילום: אביטל ארנטל"תמיד הייתה אלימות במערכת החינוך", אמרה, "אבל לא בהיקפים ובעוצמות כאלה. הילדים מגיעים עם סף סבלנות נמוך לבית הספר, שאיבד ממעמדו כגורם סמכותי. הסדקים הראשונים במנגנון הוויסות של הנוער החלו בקורונה, שלאחריה חלה עלייה בפשיעה, ולאחר 'חרבות ברזל' וסרטוני הזוועה - הפשיעה נורמלה אצל חלק מהילדים. חלקם גם סובלים בעצמם מאלימות במשפחה".
לדברי בן ברוך, מתח כרוני מייצר קרקע להתפרצויות של הצקות, חרמות ואלימות - ולעיתים דווקא האלימות מעניקה לילדים תחושת שליטה. "אני לא מצפה שמורים יפתרו את כל הבעיות", אמרה. "מורה לא יכולה לפזר קטטה. מיעוט המורים הגברים במערכת החינוך מורגש בהיבט הזה, ולעיתים גם בצורך בדמות אבהית".
ד"ר נועה זברגר תמיר, יועצת חינוכית ומרצה בפקולטה לחינוך במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, מתארת גם היא עלייה מדאיגה בתדירות ובחומרה של מקרי האלימות. "מדובר לא רק בפגיעות בין תלמידים לבין עצמם שהפכו קשות יותר", אמרה, "אלא גם בעלייה באלימות מצד הורים כלפי מורים וצוותי הנהלה, ובעימותים אלימים בין הורים לבין עצמם בעקבות אירועים הקשורים לילדיהם".
לדבריה, בתי הספר הפכו לזירה שאליה מתנקזים מתחים רחבים יותר בחברה הישראלית. ד"ר יוכי סימן-טוב, מומחית למצבי חירום ויועצת מכללת אפרתה, מוסיפה כי לאחר תקופות חירום צפויה עלייה בהתנהגויות סיכון ואלימות - אך מדגישה שלא הכול נובע מהמלחמה או מהמצב הביטחוני. "יש קו ברור בין הקלות שבה פוגעים זה בזה באלימות מילולית לבין היעדר הוויסות שמתגלה אצל הנוער", אמרה. "גם מבוגרים וגם בני נוער שפעלו באלימות קשה, שלא תכננו אותה מראש, הידרדרו לשם בגלל חוסר הרגל להשהות תגובה לכעס ובגלל היעדר ויסות רגשי".
