בשבוע שעבר שוחחתי עם מנהל בית הספר של בתי. היא עלתה לכיתה ד׳, וכבר זמן רב סובלת מהתנהגות בריונית של ילדה אחרת בכיתה. פנינו שוב ושוב, ביקשנו טיפול, אבל המצב לא השתפר. לקראת תחילת שנת הלימודים, בתי שיתפה בחשש אמיתי מפני השנה החדשה. הבטחתי לה שאדאג לכתוב מכתב למנהל.
המנהל התקשר. "אני לא יכול להכריח את הילדה הפוגעת לעבור כיתה", הסביר. "אולי הבת שלך תשקול לעבור כיתה בעצמה?". בערב שאלנו אותה בזהירות מה דעתה.
היא, ילדה בת תשע, ענתה בפשטות את מה שאנחנו המבוגרים כבר שכחנו: "אני לא רוצה לעבור כיתה. לא עשיתי שום דבר רע. למה שאני אקבל עונש על מה שילדה אחרת עושה לא בסדר?". במשפט אחד היא ניסחה עיקרון מוסרי בסיסי: לא מענישים את הקורבן.
כשהנוחות גוברת על הצדק
במקום לטפל בבעיה – מטפלים בנפגע. זה קל, טכני, "מנהלתי". אבל זו בדיוק הדרך שבה מוסר נשחק. לא ברגע אחד דרמטי, אלא בצעדים קטנים שמעדיפים נוחות על פני אמת וצדק.
וזה לא קורה רק בבית הספר. זה קורה במקומות העבודה שלנו, במוסדות המדינה שלנו, בממשלה שלנו. קל לתקוף את בית המשפט העליון מאשר להתמודד עם שחיתות פוליטית. קל להאשים את משפחות החטופים ואת המוחים ברחובות מאשר להודות במחדלי הנהגה. קל להציג את החוק כהמלצה – מאשר לכבד אותו גם כשהוא לא נוח. ובאותה מידה, קל להאשים את הצד השני ב"השתמטות" מאשר להתמודד עם המורכבות הערכית, החברתית והדתית שמאחורי הסוגיה.
האיום הגדול ביותר על ישראל איננו איראן, חמאס או חיזבאללה. האיום האמיתי כבר כאן: קריסת האמת והמוסר. ברגע שאין אמת אחת, וכל דבר נמדד לפי "הצד", הכול מותר, וגם הכול אסור
וכמו בבית הספר, הקורבן הוא זה שבסוף משלם את המחיר.
כשאין אמת – הכול מותר
האיום הגדול ביותר על ישראל איננו איראן, חמאס או חיזבאללה. האיום האמיתי כבר כאן: קריסת האמת והמוסר. ברגע שאין אמת אחת, וכל דבר נמדד לפי "הצד", הכול מותר, וגם הכול אסור.
פגיעה באזרחים יכולה להיתפס כפשע מלחמה או כצורך קיומי, תלוי מי מבצע אותה. גיבורי ישראל הופכים ל"בוגדים", בעוד ששרים חסרי כישורים מתוארים כמושיעי העם – רק משום המחנה שהם מייצגים.
עבודה עם סוכן זר נתפסת כבגידה או כמעשה פטריוטי - לא לפי המעשה עצמו, אלא לפי הסיפור שסיפרנו לעצמנו. אני לא טוען שהכול שחור או לבן, או שמוסר מתקיים בוואקום. אבל כאשר האמת מתחלפת בהטיית "מחנה", הכול מותר בשם ה"צדק" העצמי. וכאשר מנהיגים משתמשים בזה כדי לצפצף על החוקים, הציבור לומד מהר שאין כללים. וכשאין כללים – מי שנפגע הוא לא החזק, אלא החלש. אנחנו, האזרחים.
פילוג כעונש קולקטיבי
הפילוג בישראל כבר מזמן אינו רק בין ימין לשמאל. הוא בין שני צדדים שנאבקים בעקשנות על צדקתם עד שהם מקריבים את האמת והמוסר, בלי להבין שבלעדיהם אין לנו בסיס משותף. כל צד מתבצר, בטוח בצדקתו, רואה בצד השני איום. וכל צד מרגיש "קורבן" שנענש על עצם קיומו.
זהו אותו דפוס בדיוק: לא מטפלים במי שפוגע – בוחרים במה שנוח ומענישים את הנפגע. כך חברה מאבדת את עצמה לדעת: היא מאדירה את הפוגעים, מענישה את הקורבנות, ומתפוררת מבפנים.
הבת שלי לא ניסתה לנקוט עמדה פוליטית. היא פשוט סירבה להיגיון מעוות שבו האמת והשקר התהפכו. במילים שלה היא הציבה מראה לחברה שלמה: אם היא ידעה לזהות אמת פשוטה מדוע לנו כל כך קשה לראות אותה?
אבל יש כאן גם תקווה. לצד הסירוב לקבל עוול, היא הזכירה לי שאפשר לומר אמת בפשטות – בלי מניפולציה ובלי פוליטיקה. והאמת הזו ברורה: אם נמשיך להתווכח מי צודק במקום להבין שגם אנחנו טועים, כולנו נפסיד.
צודקים וטועים
הסיפור הזה מתחבר לתובנה עמוקה מהחיים. לעיתים שני צדדים גם צודקים וגם טועים בעת ובעונה אחת. וכמו שההיסטוריה מלמדת, במצבים כאלה הפתרון לא מגיע כאשר כל צד מתבצר בעמדתו, אלא כאשר כל צד מוכן לנסות להבין, באמת, גם את הצד השני. ימין ושמאל, חילונים וחרדים, יהודים וערבים.
המבחן שלנו כחברה אינו אם נוכל "לנצח" זה את זה. המבחן האמיתי הוא אם נדע להתמודד עם מי שפוגע, ולא להתעלם ממי שנפגע בשם "המחנה"
במילים אחרות, אנחנו לא צריכים להוכיח שהצד שלנו צודק במאה אחוז והצד האחר טועה לחלוטין. אנחנו צריכים להיזכר באומנות הפשוטה של הדיאלוג – לראות גם את הצדק של האחר, גם את חולשותינו, ולעשות חצי צעד קדימה. רק כך "ביחד ננצח" יהפוך מסיסמה ריקה למציאות.
פרופסור גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקהמבחן שלנו כחברה אינו אם נוכל "לנצח" זה את זה. המבחן האמיתי הוא אם נדע להתמודד עם מי שפוגע, ולא להתעלם ממי שנפגע בשם "המחנה".
הבת שלנו רואה זאת בבהירות בגיל תשע. השאלה היא אם אנחנו, המבוגרים, עוד מסוגלים להבין. ובניגוד לילדים בכיתה ד׳ - לחברה בישראל כבר אין את הפריבילגיה להמשיך ולטעות.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
